חיוב דייר מסרב לשלם על שיפוץ הבניין

בסעיף 9 (ה) נקבע כי: "כל המיסים התשלומים וההוצאות שיידרשו לשם רישום הבניין כבית משותף ורישום זכויות הבעלות על שם הקונה כשהן נקיות מכל זכות צד שלישי יחולו על המוכר לבדו...". לעומת זאת, בסעיף 6 להסכם הנוסף התחייבה התובעת לשלם סכום כולל של 204,600 ₪ עבור חלקה בהוצאות הבנייה, אגרות בנייה, רישום, שכ"ט מהנדסים, שכ"ט עו"ד וכן "הוצאות רישום בית משותף, וכן כל הוצאות נילוות אשר קשורות בשפוץ ורישום הבית כבית משותף". הינה כי כן, במסגרת ההסכם הנוסף נאותה התובעת לשאת בהוצאות רישום הבית המשותף, במסגרת הסכום הכולל האמור.

זאת ועוד, עולה מהוראות מספר סעיפים בהסכם הנוסף כי הוא מתייחס לא רק לשפוץ אלא גם לרישום הבית המשותף (ה"הואיל" הרביעי, שני הסעיפים שסומנו במספר 14 ובנוסף, סעיף 12 שמתייחס לגישה חופשית של כל דיירי הבניין לגג הבניין והכללת סעיף בהקשר זה בתקנון הבית המשותף).

עו"ד פרידמן מוסיף כי התובעת לא שילמה דבר עבור הוצאות רישום הבית המשותף, כולל שכ"ט עו"ד, ואף סירבה לעשות זאת בטענות שוא, ועל מנת שלא לעכב את תחילת הטיפול ברשום מומן חלקה בהוצאות על ידי האחרים (סעיפים 12,17,18 לתצהירו).

כאשר נישאלה האם היא יודעת מדוע לא קיבלה את כל הסכום האמור בחזרה השיבה כי הדבר היה בגלל שחויבה בפסק הדין בהוצאות שפוץ חצוני לבניין, למרות שלא הסכימה לכך (שם, שורות 23-24).

...

צא ולמד, התובעת לא נשאה בתשלום חלקה ברישום הבית המשותף, כפי שהתחייבה בסעיף 6 להסכם הנוסף, ומסקנה זו נתמכת גם בדבריו של עו"ד פרידמן בהקשר זה, לפיהם לא שילמה דבר עבור הוצאות רישום הבית המשותף (סעיף 6 לתצהירו*, עליהם לא נחקר וממילא עומדים בחזקתם.

אחרית דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪.

רקע ונסיבות המקרה: הנתבע הזמין שירותי תיקון ושפוץ של המערכת הסולרית המרכזית בבניין המגורים בו הוא מכהן כנציג הדיירים.

הנתבע מסרב לשלם על החלפת מיכל ההתפשטות ועל החלפת בידוד טרמי מעבר ל- 4 מ"ר וזאת מאחר שלטענתו לא אישר עבודות אלה.

למרות האמור אני מוצא לחייב את הנתבע בהוצאות משפט וזאת מאחר שגם עד לדיונים בפניי לא שילם הנתבע לתובע סכום שהוא שאינו שנוי במחלוקת וזאת למרות שלגבי חלק ניכר מהעבודה אין מחלוקת שיש לשלם בגינה.

...

התוצאה: אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע 5,227 ₪.

לפניי תביעת התובעים לחיוב הנתבעים בהחזר תשלומים ששלמו התובעים עבור תיקונים שבוצעו בבית המשותף בו מתגוררים הצדדים וכן בדירת התובעים.

בסעיף 1 לכתב התביעה נטען כי ביום 11.2.2015 בוצע תיקון בבורות הביוב בבניין, שהנם חלק מהרכוש המשותף, בעלות של 3,304 ₪, וכי הנתבעים סירבו לשלם את חלקם העומד על סך של 771 ₪.

התובע 1 טען כי בשנת 2014 בוצעה הערכת שפוץ לבניין על ידי שמאי, אשר ציין בחוות דעתו שהפקק גורם לסתימת צנור הביוב של הנתבעים, וחוות דעתו הוצגה בפני בית המשפט.

מאחר שעניינן של שתי התביעות הנו מחלוקות בעיניין חובות כספיים בין אותם דיירים בבית משותף בנוגע לרכוש המשותף והואיל והסמכות העניינית הייחודית לידון בתביעות מסוג זה מסורה למפקח על רישום המקרקעין, הוריתי על מחיקת סעיפים 1 ו-2 לכתב התביעה בתיק דנן וכן על מחיקת התובענה בת"א 6011-12-15.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות והראיות שהונחו בפניי ושמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

משלא הוכיחו התובעים, כי הפקק הנטען הינו הסיבה לנזילות שאירעו בשנת 2012 ולא חזרו משנת 2012 ועד מועד החלפת הצינור בשנת 2015 ומשלא הוכח, כי הפקק הנטען מקורו בפעולה של הנתבעים, הרי שהתובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את תביעתם, ומשכך, דין התביעה להידחות.

אני מורה אפוא על דחיית התביעה.

בין התובעת לבין נציגות הבית המשותף (להלן: הועד) של הבניין המצוי ברח' בוארון 7 בחדרה (להלן: הבניין) נחתם הסכם לבצוע עבודות שפוץ חצוני וכללי לבניין, הכולל חזיתות, מעקות, גדרות וכיוב'.

סוכם כי במקרה של סרוב להעברת תשלום על ידי מי מהדיירים – האחריות לגבייה רובצת על התובעת ולא על הועד, ובכל מקרה לא רשאית התובעת לטעון כלפי הועד בגין אי תשלום ו/או להפר התחייבויותיה לבצוע העבודות במועדן בגין כך. אשר לאיחור בבצוע סוכם בין הצדדים כי בכל איחור לאחר חלוף 6 החודשים האמורים, תשלם התובעת לועד סך של 100$ ליום, ולועד זכות לקזז את הסכום האמור מיתרת התשלומים הנותרים על פי ההסכם.

התובעת מבססת את תביעתה על הטענות העובדתיות הבאות: התובעת היתקשרה עם הועד בהסכם האמור; הנתבעת הנה דיירת בבניין; התובעת אוחזת בידיה המחאת זכות מאת הועד, לגביית הסכומים מאת הנתבעת; הנתבעת שילמה 4,000 ₪ בלבד מתוך 10,000 הש"ח שאמורה היתה לשלם; הנתבעת היתגוננה כנגד התביעה במספר טענות עובדתיות כדלקמן: התובעת לא השלימה ביצוע העבודות על פי ההסכם עד ליום הגשת התביעה.

מכל האמור אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,000 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 31/10/13, ועד יום התשלום המלא בפועל.

...

כמו כן שוכנעתי כי הנתבעת כשלה מלהרים את הנטל המוטל עליה להוכיח זכותה לעריכת קיזוז בגין נזקים נטענים לרכב הדיירת ו/או בגין ירידת ערך הדירה, לרבות לעניין הוכחת קיומם של נזקים כלשהם ושיעורם.

בהתאמה, ממילא לא שוכנעתי כי נגרם לנתבעת כאב וסבל המצדיקים פיצויה בנסיבות העניין.

מכל האמור אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 31/10/13, ועד יום התשלום המלא בפועל.

שפוץ זה ערך, לטענת התובעת, 5 ימים (בתחילת חודש פברואר 2020 - לא נימסרו מועדים מדויקים), במהלכם היא נאלצה לעבור לבית הוריה בצפון ארץ - דבר אשר טילטל את שגרת חייה (אלה המילים בהן השתמשה התובעת בכתב התביעה) וחייב אותה לנסוע מרחק רב יותר למרכז פרס ברחובות - המוסד האקדמי בו למדה אותה עת. בתום השפוץ התובעת שבה לדירה, אך גילתה כי חדרה נראה כמו "אתר בניה" (כך לדבריה), כאשר הפסולת שנשארה בתום השפוץ לא פונתה כראוי ואף נגרם נזק לחפציה.

מרגע זה התובעת ניסתה לקיים פגישה עם בנה של הנתבעת על מנת לבחון את המשך מגוריה בדירה, לבחון האם בכוונתו לטפל באופן יסודי וראוי בבעיית הרטיבות והעובש, אולם לטענתה, הוא סרב לכך ועמד על תשלום מלוא דמי השכירות לחודש פברואר 2020.

באשר לסתימת כיור המטבח טוענת הנתבעת, כי מקור הסתימה הוא זריקת אשפה לתוכו ע"י הדיירות, אך יחד עם זאת, בנה אכן הסכים להחליף את צנור הביוב הקיים בצנור בעל קוטר רחב יותר.

בנה של הנתבעת טען, כאמור, כי ניסה לטפל בבעיה באמצעות פניה לקבלן ששיפץ את הבניין במסגרת תכנית תמ"א 38 ולשכן שגר בדירה מעל, אולם אלה לא הובאו על ידו למתן עדות, לא הוגשו נגד השכן, או נגד הקבלן הודעות צד שלישי ולא הוצגה כל ראיה אחרת לשם תמיכה בטענה זו. בכל אופן וכפי שכבר קבעתי, גם אותו "תיקון" שבוצע בחודשים ינואר-פברואר 2020 לא פתר את בעיית הרטיבות והעובש ולכן התובעת לא מסוגלת היתה להמשיך להתגורר בחדר.

...

רקע עובדתי: התובעת (להלן: "התובעת"; "השוכרת"), שכרה, יחד עם שתי שותפות, את הדירה נשוא כתב התביעה למן תחילת שנת 2017, והתגוררה בה ברציפות עד לסוף חודש פברואר 2020, כאשר במהלך השנים נחתמו בין הצדדים הסכמי שכירות לחידוש תקופות השכירות, שלא הוצגו לפניי, למעט חוזה אחד לתקופת שכירות מיום 7/2/2019 ועד יום 6/2/2020 (החוזה שנחתם בינואר 2016 ושצורף לתביעה שכנגד אינו רלוונטי, היות ולא נחתם מול התובעת וטענתה בעניין זה מקובלת עלי).

התביעה שכנגד נדחית במלואה, על כל רכיביה.

סוף דבר: דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה ודין תביעה שכנגד להידחות במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת סך כולל של 3,450 ₪ (סכום זה כולל הוצאות משפט כאמור), וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.