יעויין במגיה למשנה למלך, הרב יעקב כולי (שם), שביאר כך, וז"ל:
"א"ה ומדברי רבנו שכתב כשם שאדם חייב וכו' משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אימם נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו."
לשיטתו, הגדרת חיוב מזונות במזונות הבנים יונק מהחיוב לזון את אישתו, וכשיטת הר"ן. כבאורו כותב אף הב"ח (אה"ע סימן עא), עיי"ש, ועיין בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג סימן כ) שקילס דברי המגיה למל"מ.
אולם יעויין באבני מילואים (סימן עא ס"ק א) שהוכיח מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא כהבנת המגיה רבי יעקב כולי, וז"ל:
"אמנם לענ"ד נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל כהר"ן. דס"פ נערה [ב, א מדפי הרי"ף] כתב הרי"ף וז"ל בת יבמה ובת שני' ובת ארוסה ובת אנוסה כולן עלו בתיקו הלכך לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והני מילי לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים כדכתבינן לעיל עכ"ל, ומבואר דאפי' בת שניה ובת אנוסה דלית לה לאמה מזונות אפ"ה חייב לזון הבן עד שש שנים, ואפי' את"ל בבת ארוסה שהגיע זמן ולא נשאה בת שניה מאי איכא למימר כיון דשני' אין לה מזונות א"כ ע"כ מוכח דלאו מדין מזונות אמן נגעו בה, וכן כתב הרמב"ם פי"ט מאישות (הי"ד) וז"ל בת היבמה ובת השני' ובת הארוסה ובת האנוסה אין להם מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותיהן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן עכ"ל, והרי מבואר דאפי' בת שני' דאין לאמן מזונות אפ"ה בחיי אביהן חייב לזון אותם וזו ראי' ברורה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלאו מדין אמן נגעו בה."
ולאחר שדחה דבריו בבאור דברי הרמב"ם, כתב הוא לבאר כאופן הבא, וז"ל:
"ולכן נראה היקישא דהרמב"ם שכתב כשם שחייב במזונות אישתו היינו דלא נימא דמדין צדקה חיב לזון בניו ובנותיו הקטנים ואי אית להו נכסי לדידהו לא יהי' חייב לזון אותם קמ"ל כשם שחייב במזונות אישתו ואפי' אית להו נכסי לדידהו וכמ"ש הרא"ש פ' נערה (סי' י"ד) ז"ל ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אימם פסק רבנו מאיר דחייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להיתפרנס משלהם דומי' דמזונות האישה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם עכ"ל והיינו היקישא דהרמב"ם, ובש"ע דלא כתב הך היקישא דהרמב"ם משום דכתב האי דינא להדיא אפי' יש להם נכסים שנפלו להם תו לא צריך הך היקישא."
הרי לן לשיטת האבני מילואים לימדנו הרמב"ם הלכה אחרת בחיוב האב במזונות הילדים, והיינו כדברי המהר"ם והרא"ש שחייב האב לזון את בניו קטני קטנים אף אם יש להם מהיכן לזון, וכפי שחייב במזונות אישתו אף אם יש לה ממקום אחר.
"
וכן נכתבו הדברים הללו בפד"ר חלק ג (עמוד 172), וז"ל:
"ראה בפסק דין של בית הדין הגדול לערעורים תיק תשי"ט - ארבעים וארבע האומר: גם לפי תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל [...], מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה, הוא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם, לא כילדים שפרנסתם מובטחת [...] ומעתה יש לידון שבמקרה דנן אין לחייב את המערער [...] וביתרת הסכום חייבת האשה לשלם עבור הילדה ויש להילדה ממי לגבות ודינה כאילו יש לה ממון."
דברים ברורים ומפורשים מאלו שכתבנו כתבם מר"ן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ח אבן העזר סימן כב), וז"ל:
"ועיין להרה"ג רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאה"ע סימן טו) שהאריך לבסס תוקף תקנה זו להלכה ולמעשה. וראה עוד בתשובת הגרי"א הרצוג שם. וע"פ תקנה זו דנים ופוסקים מזונות כל בתי הדין בישראל. אולם הינה נוסח תקנה הנ"ל הוא בזה"ל: לפנים בישראל [...] והרי בימינו אלה אפי' לילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, צפויה להם סכנות גדולות מוסריות, אם לא תהיה פרנסתם מובטחת על פי יסוד משפטי וכו'. ע"כ. נמצא שהתקנה הנ"ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב, וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם, ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה. ולכן אף בזמננו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להיתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם. וכמ"ש בטוש"ע (סימן ע"א). וכן פסקו חברי בית הדין הגדול, הרה"ג רבי עובדיה הדאיה, והרה"ג רבי יעקב עדס, והרה"ג רבי יוסף שלום אלישיב. והובאה תשובתם בקובץ פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ח"ד (עמוד ז). ע"ש. וראה עוד בקובץ פסקי דין הנ"ל חלק ב' (עמוד צ"ב) וחלק ג' (עמוד קע"ב). ע"ש. והגם שראיתי להגרב"צ עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב חאה"ע סימן צב עמוד שס), שכתב, ולענין מזונות הבת הצעירה מרים, שהיא כיום בגיל י"ד שנה, יפה ונכון מאד כתב חברי הגאון מהרי"א הרצוג הרב הראשי לא"י, שלפי תקנת הרבנות הראשית, חייב האב במזונותיה, ככל מה שהוא חייב במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא מדין חובת האב במזונות בניו ובנותיו, שאסור לו לאב לנער את חצניו מחובה אבהית זו ולהטילה על האם וכו'. ע"ש. ומשמע שהחיוב במזונות עד גיל ט"ו, היא כחיוב האב ממש במזונות בניו עד גיל שש. ולפ"ז אפי' יש לבנים נכסים חייב לזונם ולפרנסם. מ"מ נ"ל העיקר כהוראת בית הדין הגדול הנ"ל. ועמש"כ עוד בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סימן עו עמוד רנז). ושם דנתי גם בענין מעשר כספים, אם מותר ליטול מהם בזמננו לצורך מזונות בניו ובנותיו שהם למעלה מגיל שש. ע"ש. ואפי' אם תמצא לומר שלא יצאנו מידי ספק בכוונת התקנה הנ"ל, כבר כתב מרן בש"ע אה"ע (סימן קיח ס"ו), כל דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה. וכ' ע"ז הרמ"א בהגה, וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האשה להביא ראיה, שאין מוציאים ירושת הבעל מספק. ב"י בשם תשובת הר"ן."
לא כאן המקום להכניס ראשינו בתקנה זו, האם היא ממשיכה את החיוב של לפני שש, והאם סטיה זו שמצינו בדברי רבותינו, לפיה ביש לילד למעלה מגיל שש ממון משלו כבר פוקע החיוב מהאב לזונו, באה ללמד על הכלל ולהגדיר אחרת את התקנה או שמא דין זה יוצא מן הכלל שלא בא ללמד על הכלל.
...
"
וכך חזר והבהיר בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים הגר"ע הדאייה, הגרי"מ בן מנחם והגר"י הדס (בפד"ר ג עמ' 306-307) כי:
"לפי תקנות בית הדין שדנין לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל [...] הכח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל שש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש לפי הגמרא והשולחן ערוך."
אולם המדקדק בדבריו של הראשל"צ הג"ר בצמ"ח עוזיאל זצוק"ל שהובאו לעיל (משפטי עוזיאל מהדו"ת סי' עד אות ד) יראה שגם מתקני התקנה לא התכוונו לחייב את האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש כפי שהיה הוא מחויב בהם על פי גדרי הלכה קודם הגיעם לגיל שש, דהנה שם בהמשך דבריו כתב כב' הג"ר בצמ"ח עוזיאל כדלהלן:
"יוצא מכלל זה בנים שיש להם להתפרנס משלהם כגון שנפלה להם ירושה מבית אבי אמם וכדומה שבית דין מעמיד להם אפוטרופוס את אביו או כל מי שטוב בעיניהם לזונם ולחנכם משלהם שהרי גם בקטנותם עד בני שש כתב הרשב"א בתשובותיו ח"ב סי' שצא בשם יש אומרים והוא הסכים לדעתם שהאב פטור ממזונותיהם לבן אעפ"י שלהלכה פסק מרן ז"ל דעד שש חייב האב לפרנסם משלו למעלה משש ודאי הלכה כדברי הרשב"א לפטור האב ממזונות בניו כשיש לבניו להיות נזונים משלהם."
הרי לן שגם מתקני התקנה לא באו להשוות את חיוב האב במזונות בניו למעלה מגיל שש לחיובו במזונות בניו טרם מלאו להם שש שנים, וכך מצאנו גם לחברי בית הדין הרבני האזורי בת"א־יפו (פד"ר ח"ב עמ' 92) הרבנים הגר"א גולדשמיט, הגר"י קוליץ והגר"ש מזרחי שהעלו שהתקנה לא באה לחייב את האב במזונות ילדיו כאשר יש להם מקורות פרנסה משל עצמם, כלשונם:
"אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ-ישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו, – ואין לדון על פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לארץ-ישראל את הצורך בתקנה, נוסף לדין צדקה, כי סכנות גדולות צפויות להם [...] אם פרנסתם לא תהיה מובטחת – וזה שייך רק באין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש; לא כאן המשום להכריע בגורלה של תקנה זו והאם אין היא אלא כפיה על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש, שכן לעניינו מספיק לומר שגם מתקני התקנה לא ראו לחייב במזונות הבן כל ויש לו ממקום אחר."
וכן פסקו גם חברי בית הדין הרבני הגדול (פד"ר ח"ד עמוד 7), בהרכב הרבנים הגר"ע הדאייא, הגר"י הדס, והגרי"ש אלישיב זצ"ל כי כאשר יש לילדים משל עצמם אין לחייב את אביהם במזונם על פי התקנה, כלשונם:
"גם לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד: לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה - נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם. עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל:
[וכעי"ז עי' בשו"ע יו"ד (סימן שמח סעיף ב) ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן קעט (קז)) שאין לאפשר לאדם להפיל עצמו על הציבור.
וכן שאר המקומות שמצאנו בהם דין "חב לאחריני" הם בענין הודאה או נאמנות, שאדם אינו נאמן בהודאתו כאשר חב לאחרים, או בשליח התופס או פועל עבור אחר.
מסקנה
על כן, טרם ביה"ד יוציא צו ירושה כך שיתאים לחוק ויהא על פי רצונם של היורשים, יש להזמין את הנכד הגדול ולעשות קניינים עם הנכד הגדול והכלה בלשונות אלו:
הנכד הגדול:
"אני מקנה מחלקי בירושת סבי המנוח ז"ל חלק 1/56 בעיזבון לכל אחת מאחיותי, וכן משייר לעצמי חלק 1/56, ואת השאר אני מקנה לסבתי שתחיה, מודה על כך ומתחייב בזה."
הכלה:
"כאפוטרופסית על הבן הצעיר, כדי לאפשר הוצאות צו ירושה בקלות ובמהירות דרך בית הדין הרבני גם על שמו, וכדי למנוע מחלוקות בינו לבין אחיו ואחיותיו, אני מקנה מחלקו להשלים לסבתא שלו 52 חלקי 56 לאחר הקנאת הדודים והאח הגדול שלו אליה ומשיירת לו חלק 1/56 בעיזבון, מודה על כך ומתחייבת בזה, וכן אני מסכימה להמשיך לזונו. כמו כן אני מסכימה להקנאתו של בני הגדול, ועל אף כן אמשיך לזונו".
לאחר הקנאות נוספות אלו, יש להוציא צו ירושה ע"ש האלמנה (52/56) והנכדים (1/56 כל אחד ואחת).
