הוא הוסיף וטען כי בהתאם להסכם ההלוואה התובעת הייתה זכאית להעמיד את ההלוואה לפרעון מידי, אולם היא הגדילה את החוב בחוסר תום לב. לטענתו, בעת לקיחת ההלוואה הוסבר לו כי במקרה של אי עמידה בתשלומים, לכל היותר, תקוזז ההלוואה מהכספים הצבורים לזכותו בקופה, וכך הוא סבר שיהיה.
לכאן יפים הדברים שצוינו ב-פש"ר (מחוזי ב"ש) 4814-02-17 הראל פנסיה וגמל בע"מ נ' חגי בן שושן (06.02.2019):
"המתנה בלתי סבירה תביא לכך שהחוב יתפח, דבר שיביא לנגיסה גדולה יותר, שלא לצורך, בחסכונותיו של הלווה, חיסכונות המיועדים לעת זקנה. כך, המלווה תזכה לריבית "חריגה" ולרווחים נאים, על חשבונם של החייב ושל נושים בלתי מובטחים ואלה בדין קדימה" (שם, פסקה 18)
ודוק, לא ניתן לומר כי השתהות התובעת בהגשת התביעה או במימוש זכות הקזוז העומדת לה נבעה ממאמציה להביא לפרעון החוב בדרך אחרת על מנת שלא לקזז מכספי הקופה, שכן היא לא הוכיחה כי נקטה בפעולות כלשהן לאחר משלוח מכתב ההתראה השני לצורך גביית החוב.
התובעת טענה כי חובו של הנתבע בגין ריבית ההלוואה וריבית הפיגורים עומד על סך של 35,535 ₪ נכון ליום 12/12/22, אולם לא הגישה כל אסמכתא לעניין אופן חישוב סכום זה.
על כל פנים, בהתאם ללוח הסילוקין שצורף לתצהירו של מר קלפטש (נספח 2), סך התשלומים החודשיים בגין ריבית ההלוואה בלבד החל ממועד הפסקת התשלומים ביום 10/09/2019 מסתכם בסך של- 6,474 ₪ (נספח 2 לתצהיר מר קלפטש).
...
התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי נעשתה פנייה טלפונית או פנייה נוספת בכתב אל הנתבע וחזקה כי אילו נעשתה פניה שכזו, היא הייתה מביאה ראיות על כך.
סבורני כי חובת תום הלב והחובה לפעול בדרך מקובלת החלות ביתר שאת על גוף פיננסי שהלווה כספים ללקוחו, מטילות עליו חובה לנסות בראש ובראשונה לצור קשר טלפוני עם הלקוח – החייב על מנת לבחון עמו אפשרויות הסדרת החוב, בין אם לפני, בין במקביל ובין אחרי משלוח מכתבי התראה.
אשר על כן, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של- 15,845 ₪.
כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של- 1,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 3,000 ₪ (כולל מע"מ).
