בשו"ת משפטים ישרים חלק א' סי' תלו פסק בנדון דומה לנידון דנן לחייב את הבעל בגירושין, והסתמך על תשובת המבי"ט, וז"ל:
"... רבו הימים ובעלה הנזכר לא פקד אותה, והינה הוא הולך מעיר לעיר וממקום למקום, ולא עוד אלא שהוגד לנו כי בעלה הגיע עד עיר תונ"ס ונשא שם אשה ועבר על שבועת אלדים שלא ישא אחרת. והיא כאשר צר לה במחנינו זה גלתה למתא מראכ"ש למקום אבותיה, וגם שם לא מצאה מנוח לכף רגלה והיא ברעב ובצמא וכו' וחכמי מראכ"ש כתבו לה מעשה בדי"צ, לשולחו למתא תונס לב"ד שלשם להוכיח לאיש הזה על אשר עזב אישתו ובניו ועל עוברו על שבועת אלדים שלא לישא אשה אחרת, ושהאישה עמדה לפניהם ותובעת גיטה וכתובתה כמו שראינו מעשה ב"ד הנז' כו"ח. בכן עמדו לפנינו מדברי בעד האשה לכתוב להם מה שיחייב הדין לבעל הנזכר ולכן אנחנו אומרים שמשני צדדים מחויב הבעל לגרש אישתו הנזכרת ולפרוע כתובתה הן מצד שנשא אחרת, ומספר כתובתה נלמוד שאם ישא אשה אחרת עליה שיפרע לה כ"מ שהחזיק לה על עצמו ויפטור אותה בגט כריתות וכו'. ואפילו אם לא נשא אחרת מצד שברח עליה והניחה עזובה בלא שאר כסות ועונה חייב לגרש ולפרוע כתובה וכמ"ש באה"ט קנ"ד סק"ח וז"ל וכתב מהר"י מטראני ח"א סי' נ"ט אין לך אינו רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח ולא קרב אליה והולך ובורח ממקום למקום עי"ש עכ"ל. וכן הוא נדון זה ממש. וכתב בס"ק א' כל היכא דכופין להוציא וליתן כתובה אם לא יכפוהו לגרש כגון דליתיה קמן והאשה תובעת כתובה ב"ד יורדין לנכסיו ומגבין לה כתובתה הרד"ך וכו' עכ"ל ולכן דינא הוא באשה זו שכתובתה קמא עליה ויורדין לנכסיו, והיא קודמת לכל בע"ח המאוחרין לה."
הרי בהסתמך על תשובת המבי"ט, פסקו לחייב את הבעל בגט ובכתובה, לאחר שברח ועזב את אישתו ונשא אחרת, וכל זאת גם ללא דיון במעמד הבעל, שלא התאפשר עקב בריחתו.
על כן בנדון זה, למרות שלא התאפשר לקיים דיון במעמד שני הצדדים לבירור הנסיבות העומדות ביסוד הפסיקה לכפיית הגירושין מאחר שהבעל במעשיו, שברח לחו"ל ולא שב, מעגן את אישתו ומונע את הדיון ואין בכך כל ספק אין מניעה לפסוק כפייתו בגירושין.
...
מהר"ם פדוואה בפסק דינו כתב (שם עמ' קלד):
"ידוע לכל שהיקר כמר שמואל... אירס הבתולה מר"ת תמר... והלך לו ועיגן הבתולה זה ימים רבים ולא בא לכונסה. ובאה הבתולה לפנַי להתרעם על הארוס שלה ובקשה לכוף אותו שיבוא לכנוס אותה או לפטור אותה בגט. ואף אם אולי אביה פסק לו נדוניה ופושט לו הרגל, אמרה, אני לא פסקתי דבר לכן יבוא לכנוס או לפטור. לכן הנני יוצא למלחמת מצוה... הנני גוזר עליו בגזרת נח"ש שתוך חודש ימים אחרי יראה כתב זה או ישמע ממנו דבר הגזרה, יבוא הנה לכנוס את ארוסתו או ישלח לה גט כשר לפטור אותה. כי דין פסוק הוא שהלכה כאדמון בפרק שני דייני גזירות שהדין עם הבתולה. והנני מבקש את כל מי שהכח בידו שיכוף האיש שמואל הנ"ל בכל מיני כפייה שאפשר לו לעשות שיעשה אחת משתים הנ"ל או לכנוס או לפטור."
באותו נידון, עפ"י פסק דינו של מהר"ם פדוואה כפו את הארוס לתת גט. הארוס ערער על כשרות הגט וטען שכפו אותו שלא כדין וגם מסר מודעה, ובנוסף הארוס טען (שם עמ' קכא) שדנו אותו שלא בפניו ובלא הזמנות והתראות.
נראה לי דאין צריך הבית דין לקבל עדות מחדש מחמת ד' טעמים: א' כי מבואר בחושן משפט סי' ק"י סעיף ט' וקמ"ט סעיף כ' דבדבר ברור מקבלין עדות שלא בפני בעל דין והוא מנמוקי יוסף ז"ל [ב"ק קי"ב ע"ב] ובכנסת הגדולה [סי' כ"ח הגב"י אות נ"ג] מבואר דבדבר שהוא לפי דברי העדים ברור בלא שום מיחוש וסכסוך אין צריך לפני בעל דין אפילו לכתחילה.
המבי"ט בחלק א סי' עו כתב:
"על הגט שמסר ברוך בן יעקב לר' י"ט נעמן שיוליכנו לאשתו ראינו מה שכתבו משם מבארות שהוצרכו להביאו בערכאות ותבעו ממנו עשרת אלפי' עוט' ונכתב עליו בתורת חוב ונאסר בבית הסוהר עד שאמר שיעשה כל מה שיצוו לו אך בזאת שיכנסו ערבים לפוטרו מכתובת האישה ומזונותיה ומן החוב הנז', וכן עשו שפטרו אותו מן הכל ונכנסו ערבים על זה ואחר כך רצה לכתוב הגט ומסרו ביד כ"ר יום טוב הנז'. ונראה לנו כי גם שכפיה זאת תהיה כפיה גמורה היא כפיה כדין והגט כשר, כיון שהאיש הזה לא היה מקיים מה שחייב לאשתו מן התורה בשארה ועונתה כי יש כמה שנים שהניחה עגונה והולך נע ונד מעיר לעיר ונישא בכל מקום שמוצא ומעולם לא שלח לה שום דבר והרי כתוב בטור סימן קנ"ד האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש כופין אותו ויוציא מיד ואין לך איני רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזון ולא קרב אליה ונשא נשים אחרות והולך ובורח ממקום למקום וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות אישות המורד על אשתו ואומר איני בא עליה וכו' מוסיפין לה וכו' כל זמן שתרצה היא לישב וכו' וכתב בעל מ"מ לפי שאם לא רצתה כופין אותו לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה וכן על מה שכתב פי"ב שאם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו שכופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו וכו' כתב מ"מ שאפילו למאן דפסק כשמואל וכו' אם אין יכולין לכופו לזון יכפוהו להוציא והוא דבר ידוע בנדון זה שאינם יכולין לכוף זה האיש לזון שהולך מעיר לעיר ומשתמט ממי שתובע ממנו מזונות לאשתו ולכן כפיה זו כדין היא, כ"ש שמחלו לו כל סכי כתובתה וגומר ומגרש לה כי הא דרב הונא תלוה וזבין וכו' דהוי כמו מכר וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו. ובכתיבת הגט ראינו גם כן כמה גמגומין, ועם כל זה נראה לנו לסמוך עליו בשעת הדחק שלא תשאר זו עגונה ולבקשת השליח הנזכר שהשתדל וטרח זה כדי שלא תשאר האישה עגונה כתבנו מה שנראה לנו."
תשובת המבי"ט הובאה בקצרה בשו"ת לב מבין אה"ע סי' קל.
משמעות תשובת המבי"ט שבאותו נידון לאחר שהבעל נטש את אשתו והותירה עגונה ונדד ממקום למקום, לא התקיים דיון בבית דין במעמד שני הצדדים.
הרב חיים בזק
אף אני מצטרף למסקנה שיש לכפות על הבעל לגרש את אשתו.
