חיוב בכתובה למרות ספקות לגבי רצון האישה בגירושין

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1133121/5 בבית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו לפני כבוד הדיינים: הרב ישראל שחור, הרב **** כ"ץ, הרב נפתלי הייזלר התובעת: פלונית (ע"י בא כוח עו"ד איתן קוהלי) הנתבע: פלוני (ע"י באי כוח עו"ד עטרה שינברגר ועו"ד אריאל שריג) הנידון: חיוב בכתובה למרות ויתור עליה במסגרת הסכם שלום בית ולחילופין גירושין פסק דין

הצדדים פנו לבית הדין הגדול ושם נקבע שעליהם לשוב לבית הדין דנן ולהמשיך לקדם הליך בירור בעיניין חיוב בגט, תשלום הכתובה, וכן תשלום המדור מכאן ולהבא ולמפרע.

בית הדין קיים שני דיונים בנושא, כמו כן קיים משא ומתן עם הצדדים, שכן אין ספק שבמקרה דנן הסכמות בין הצדדים עולות עשרת מונים על הכרעה משפטית, ואילו הצדדים היו משכילים להענות להצעות הפשרה היו חוסכים לעצמם עגמת נפש.

אולם בפועל, האשה אינה מסכימה להתגרש ללא הכתובה, וכאמור בפתח דברינו עניין הגירושין הוא רק בסמכות בית הדין, ומשכך יש לה את הזכות לקבוע האם היא מתגרשת ובאלו תנאים, והיא תובעת את כתובתה כתנאי לגט, אם היא זכאית לה. שלילת הכתובה עקב היתנהגות האשה לאחר העיון בטענות הבעל והאשה והראיות שהוגשו, אם נמצה את הדברים, עולה שיש בדברי האשה גידופים למכביר כנגד הבעל, והאשה תירצה זאת בתירוצים שונים.

...

סוף דבר על פניו ההסכם עשוי להיות מחייב הלכתית.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1250402/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי המערערת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר משה מיטלמן) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שרון בר צבי) הנידון: חיוב כתובה שהאשה מוחזקת בכספים שכנגדה (ואולי אף ללא מוחזקותה) למרות ספקות שמא רצתה בגירושין פסק דין

דברי בית הדין כי הספק בכנות טענות האשה לשלום בית (לדבריהם) מעורר ספק לגבי זכאותה לכתובה, אינם ברורים ואינם נכונים: טענות גרידא של בעל על מרידה (ובנדון דידן גם הבעל לא טען כך אלא הודה שחיו חיי אישות לפני עזיבתו והוא שעזב, אך אף לו טען – טענות) אינן יוצרות ספק שיש בכוחו להרע שטר ולמנוע גביית כתובה.

...

עמיתיי הרחיבו בפרשנות העובדות והגיעו למסקנה שיש לקבל את הערעור ולקבוע שהבעל לא הביא ראיות מספיקות לפוטרו מתשלום הכתובה.

מאחר שלעניות דעתי אכן קיימים ספקות במישור העובדתי אני מצטרף לדעה הראשונה לעיל, דעתו של עמיתי הרב מימון נהרי שליט"א. הרב אברהם שינדלר פסק דין לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין כי הערעור מתקבל.

לדעת הרוב הערעור מתקבל מן הטעם שהמערערת מוחזקת בכספים המגיעים לה ממקום עבודתה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1153437/10 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב מיכאל עמוס, הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יפעת יחיא, טו"ר צבי גלר וטו"ר נדב טייכמן) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ראם בן ציון) הנידון: חיוב כתובה למרות רצון האשה בגט שעה שמעשי הבעל הם שהביאוה לכך פסק דין

אך הרי מבין ריסי עיניו של הבעל מוכח היה שהוא רוצה בגירושין אלא שהוא מחכה לפסק דין בעיניין הכתובה, שאם יחויב לא יתגרש ואם לא יחויב הרי הוא מיגרש, וכדברי בית הדין עצמו בתחילת דבריו: ניצבים אנו בפני מצב של עיכוב הגט מצדו של הבעל משום שלא ברור לו אם נפסוק שזכאית האשה לכתובה אם לאו.

הקדמת הגט לדיון בכתובה כששני הצדדים רוצים, עקרונית, בגירושין וזיהויו של נדון דידן כמקרה כזה ברי שבמקרים הדומים למקרה שלפנינו כשאין ספק ששני הצדדים רוצים בגירושין, ושני הצדדים יתגרשו בסופו של דבר, אין לאפשר לאחד מהם לעכב את הגירושין לצורך השגת השגים שאינם מגיעים לו, אין לאפשר לבעל ללחוץ על האשה למחול על כתובתה אם הכתובה מגיעה לה בתמורה למתן הגט, וכן איפכא אין לחייב בעל לשלם כתובה, מבלי לעמוד על אמיתת הדברים כדי שהאשה תסכים להתגרש.

...

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי טבריה מתאריך ט"ז באדר א' התשע"ט (21.2.2019) הקובע: מסקנה: על דעת כל חברי בית הדין הבעל חייב בכתובה ופטור מהתוספת.

סוף דבר: ההתחייבות לכתובה שהתחייב הבעל היא התחייבות גמורה, ואינו יכול להיפטר מחיובו בפטפוטי מילים.

מסקנה סוף דבר: נראה שיש לקבל הערעור ומשורת הדין על האיש לשלם לאישה את מלוא כתובתה.

הרב שלמה שפירא מצטרף למסקנה שבנסיבות תיק זה יש לפשר ולחייב את המשיב לשלם למערערת סך של שני שלישי הכתובה, דהיינו 36,000 דולר לפי שער יציג ביום התשלום.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1122060/2 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד נטלי זץ חורש) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד מעיין תהל כהן) הנידון: חיוב כתובה נוכח סרוב האיש לויתור על סודיות שיאפשר את בירור האמת בנוגע לסיבת עזיבת האשה את הבית החלטה

חיוב הכתובה למרות עזיבת האשה את הבית משנקבע כי עזבה בשל איום האיש בהתאבדות ובכן לפי האמור קבענו כי אכן האיש איים להיתאבד עם האקדח, אומנם נותר לנו לידון אם אומנם עובדה זו משנה מבחינה הלכתית ואם יש בה כדי לקבוע כי על האיש לשלם כתובה.

ונרחיב מעט: בכתובות (דף עב ע"א) אמרו: "תניא נמי הכי: המדיר את אישתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור – יוציא ויתן כתובה, מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה." אין ספק שהיום היה קשה מאוד לחייב בעל לגרש ולתת כתובה בגלל שאינו מרשה לאישתו להשאיל נפה וכברה, ריחיים ותנור לשכנות, "מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה". מאידך גיסא איום להרוג או להיתאבד מהוה זעזוע נפשי חמור ביותר שללא צל של ספק דורש טפול, עד כדי שאם האשה לא הייתה דורשת טפול ומתעלמת מן המקרה, אם חלילה אחר כך היה קורה איזה שהוא מקרה אין ספק שהיו באים אל האשה בטענה "כיצד לא ראית את הסדין האדום מול עינייך?" ומכאן הערה למשטרת ישראל: כיצד סגרה את התלונה כנגד האיש על סמך הודאת האשה שלא היה דבר, בה בשעה שקיימת הנחיה שלא מאפשרת כל כך בקלות לאשה לחזור בה מתלונה כנגד בעלה.

מן הסיבות הברורות של החשש מחזרה מתוך לחץ או רצון לשלום בית כפי שהיה במקרה שבפנינו, כאשר החשש הוא מפני אלימות המסכנת את המשך החיים ללא טפול? אומנם אם הדיון היה הפוך כאשר האשה הייתה תובעת לחייב ואפילו לכפות גט על בעלה במקרה שבפנינו והאיש היה מבקש לעשות שלום בית אחרי שיעבור טפול, והאשה הייתה דורשת גירושין מיידיים ללא טפול או בירור נפשי היה מקום לידון בחיוב או אולי להפסידה כתובה אף על פי שגם זה צריך עיון ובירור שלא עומד לפנינו.

...

עזיבת האישה את הבית – אף לולי סיבתה שבנידון – הלעולם תיחשב 'מרידה'? אף על פי שהגענו למסקנה שאין ספק שהאישה בנדון שלפנינו ברחה מבית בעלה בגלל אירוע חמור ואינה נחשבת מורדת בעזיבתה.

מסקנות לסיכום, לדעתי יש לקבוע: האיש חייב לשלם לאישה את מלוא כתובתה בסך 180,000 ש"ח בתוך ארבעים וחמישה יום ממועד החלטה זו. על הלשכה המשפטית להעביר את הערתנו בעניין הנוהל לסגירת תיקים למשטרת ישראל.

משכך, דעתנו היא שיש לקבל את הערעור ולהורות כאמור.

הבעל הוא זה שרצה בגירושין ולא היא בלבד, למרות שפורמאלית היא זו שהגישה את תביעת הגירושין.

לא התברר האם האישה סולקה מהבית או עזבה מרצונה במטרה להתגרש, ולכן יש להעמיד את חיוב הכתובה בחזקתו.

נביא כאן את דברי הטור (אה"ע ריש סי' קיח) שכתב, וז"ל: "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגים בהם להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לעניין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. ובעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה [...] ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה." בדברי הטור מבואר, שהתובעת גירושין באופן שיזמת הגירושין באה ממנה "ויצאו הגירושין ממנה", ואילו הבעל נעתר לבקשתה והסכים לגירושין – שמצִדו לא היה מיגרש לולא רצונה – אין לה תוספת.

חידוש גדול מצאנו בשו"ת אורח משפט (חו"מ סימן א), שכתב: "מקום הנטיה מהדין אל הפשרה תלוי או אם הדין מסופק לדיינים, דראוי להיתרחק מן הספק, כמורגל כמה פעמים בתשובות, שמיעצים לפשרה ובצוע במקום ספק, או מפני שאין הדין יכול לצאת בלא סכסוכים, כי א"א יהי' להוציא אל הפועל, וי"ל דזה ג"כ נכלל בדין שאינו יכול להוציא את הדין חלוק מת"י דסי' י"ב ס"ה." הדברים מחודשים, ויש לבארם על פי דברינו שאין כוונת הרא"ש שדי במה שאין יכול הדין להתברר ויש צורך בסיבה נוספת.

...

כפית פשרה במקום ספק כשאין הדין יכול להתברר והנה מצאנו דעות נוספות.

מסקנה מסקנת הדברים: האשה זכאית לעיקר כתובתה.

בעיון בתיק הרפואי לא מצאנו כל חומר שיש בו לאשש טענת הבעל לשעבר בדבר הסתרת מידע רפואי.