חיוב בורר לנמק את פסק הבוררות בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי

העידר החתימות מהוה פגם מהותי בצורת פסק הבורר, ויש לבטל את החלטות בית הדין כאמור מטעם זה. עוד טוען המבקש, כי פסק הבוררות אינו מנומק וזאת בנגוד לסעיף 21א(א)(1) לחוק הבוררות הקובע כי ככל שהוסכם בין הצדדים על זכות ערעור הרי שיש לנמק את פסק הבוררות, ועל כן יש להורות על ביטולם בהתאם לסעיף 24(6) לחוק הבוררות.

באשר לאי הנמקת פסק הבוררות, בסעיף ח' לשטר הבוררות נקבע במפורש כי הבורר אינו חייב לנמק את הפסק, ויתירה מזאת החלטת ההרכב לפניו נדון העירעור מיום 09.01.19 מנומקת ועומדת בדרישות ס 21א לחוק הבוררות.

ברם, בית המשפט יהיה מוסמך לעשות כן רק אם קיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 27(א) לחוק); ולפי הפסיקה, יש לתת למונח זה, "טעמים מיוחדים", את אותו פירוש הניתן לו במסגרת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

...

מקום בו המסמך הכתוב לא נסתר על ידי המבקש, ולא הוכחו טענותיו, הרי שהמסמך החתום הוא הקובע, המהווה פסק בוררות לכל דבר עניין, ודין טענה זו אף היא להידחות.

ברם, בסעיף ח' לשטר הבוררות נקבע במפורש כי "הצדדים מוותרים מראש על בקשה לנמק פסק דין, ובית הדין יהיה רשאי להוציא פסק דין ללא נימוקים, הכל על פי שיקול דעתו". ברע"א 4265/14 אלמסי נ' שוקרון (19.08.14) נקבע כי "שטר הבוררות קובע במפורש כי לא חלה על ביה"ד לממונות חובת הנמקת פסק הבוררות. אין לדרוש מבורר שהסכם הבוררות פוטר אותו מפורשות מחובת הנמקה, לנמק את החלטתו." מקום בו הסכימו הצדדים מפורשות שלבית הדין הסמכות שלא לנמק את פסק הבוררות והכל על פי שיקול דעתו, הרי שאין למבקש אלא להלין על עצמו, ומשכך גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר החלטות הרכב ב' – מבוטלות.

בשל טענה של המשיבה בדבר תניית בוררות בהסכם בין הצדדים לקיום הליך בוררות בעיר המבורג בגרמניה בהתאם לחוק הבוררות הגרמני, נמחקה התביעה בת.א 8239-05-18, והתקיים הליך בוררות בגרמניה.

טענות הצדדים בבקשה אלו הם עקרי טענותיה של המבקשת בבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה: בפסיקה נקבע כי לא ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות חוץ שחלה עליו אמנת ניו יורק, אלא היתנגדות בלבד, מכוח רשימה סגורה של עילות המנויות בסעיף 5 לאמנה זו, אותן יש לפרש בצמצום רב, והנטל להוכחתן מוטל על הטוען להן, ובמקרה זה על המשיבה; היתנגדות המשיבה הוגשה מכוח שתי עילות "מצומצמות ביותר" הקבועות בסעיף 5 לאמנת ניו יורק, והן שלילת האפשרות מהמשיבה לטעון טענותיה במסגרת הליך הבוררות (סעיף 5(1)(ב) לאמנה) וטענה לפיה פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור במדינה בה אכיפת הפסק מתבקשת (סעיף 5(ב)(2) לאמנה), וממילא המדיניות השיפוטית היא לאשר את פסק הבוררות, ולצמצם את ההתערבות בפסקי בוררות, שכן בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסקים אלו; במסגרת דיון בבקשה להפקדת ערובה מכוח סעיף 29 לחוק הבוררות, על בית המשפט לשקול את סכויי הצלחתה של ההיתנגדות וכן לבחון לטובת מי מהצדדים נוטה מאזן הנוחות.

לגופם של דברים, טענת המשיבה בדבר העדר אפשרות להציג את טיעוניה בהליך הבוררות נסתרת מאליה מתוכן פסק הבוררות, ואין ממש בטענה כי סכומי הריבית שנפסקו לחובת המשיבה נוגדים את תקנת הציבור בישראל; מאזן הנוחות נוטה בברור לטובת המבקשת שאוחזת בפסק בוררות מנומק לטובתה, כמו גם בהחלטה מפורטת של בית משפט בגרמניה הקובע שלבית הדין לבוררות הייתה הסמכות לידון בתיק.

לנתונים אלו יש להוסיף את העובדה כי המשיבה היא חברה בע"מ, ולא בכדי נעשתה בחוק ובפסיקה הבחנה ברורה בין מתדיינים פרטיים וחברות בע"מ בשאלה זו של הפקדת ערובה בהקשר דומה (ור' ההבדל בין הוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 להוראת תקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, והפסיקה הענפה בשאלה זו).

...

סופו של דבר, גם צירוף הטענות אינו מלמד על סיכויים גבוהים לקבלת ההתנגדות.

אני מקבל את טענת המשיבה כי סכום הערובה צריך שיהיה סכום מידתי, ואין הצדקה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה במלוא גובה סכום פסק הבוררות.

סוף דבר הבקשה מתקבלת בחלקה.

אף הפסיקה בישראל עמדה על החשיבות שיש להעניק לאכיפתם של פסקי בוררות חוץ; יש להבחין בין תקנת ציבור פנימית, שרלוונטית למצב בו בוחנים תופעה משפטית שקרתה בישראל, לתקנת ציבור חיצונית, שרלוונטית למצב בו בוחנים תופעה משפטית שקרתה בחו"ל (גרמניה במקרה זה), שכן תופעה משפטית שעלולה להיראות פסולה בהקשר הפנימי לא בהכרח תיראה פסולה בהקשר אחר, ועל כן אין לעשות שימוש נמהר בדוקטרינת תקנת הציבור; טענות המשיבה הוגשו בנגוד להוראות הדין, מאחר שהן חורגות מהקף של 8 עמודים בהתאם לתקנה 10א לתקנות סדרי הדין בעינייני בוררות, תשכ"ט – 1968, ומגודל הגופן הנידרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018.

לעניין זה הפניתי בהחלטתי מיום 22.6.22 בבקשת המבקשת לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה, לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1948/15 JSC VTB BANK נ' ד"ר יבגני מרגוליס (פורסם בנבו, 6.3.17), שאמנם עוסק בסוגיית אכיפת פסקי חוץ (ולא פסקי בוררות), מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958, שם נקבע שאין מקום לבחינה מקומית מחודשת של ההליך המשפטי שהתנהל בערכאה הזרה, תוצאותיו והנמקתו, ואף אם נפלו בפסק טעויות קשות ובולטות, בין של חוק ובין של עובדה, לא יהיה בכך כדי למנוע את הכרזת פסק החוץ כאכיף.

יוצא, כי זכות הטיעון של המשיבה כובדה במלואה, מה עוד שבפסק הבוררות כן נערך דיון מקיף בטענות הצדדים בכלל הנושאים שבמחלוקת (חשבוניות וזיכויים, הסברי קזוז, הליכים מוקדמים בין הצדדים, תביעות נגד של המשיבה, הטענות לליקויים כמובן וכן הלאה), ולמעשה הוא נידרש לכל טענה וטענה של הצדדים ונימק את קביעותיו, בהתאם לראיות שהונחו לפניו.

...

על כן, אני דוחה את הטענה לפיה שיעור הריבית שנפסק בהליך הבוררות לטובת המבקשת נוגד את תקנת הציבור.

לנוכח כל האמור לעיל, אני מוצא כי אין הצדקה לפסיקת הוצאות ריאליות לטובת המבקשת, כעתירתה בסיכומיה, אם כי בהחלט יש לפסוק את הוצאותיה בשיעור לא מבוטל, באופן יחסי.

לנוכח כל זאת, מצאתי להעמיד את הוצאות המבקשת (כולל שכ"ט עו"ד) על סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ. סיכומו של דבר מאחר שאין חולק שהבקשה שלפניי הוגשה בהתאם להוראות הדין, ומאחר שדחיתי את טענות המשיבה, הבקשה מתקבלת.

הבורר גם לא הכריע בכל תביעות אנקונינה, ועת סקר את טענות הצדדים הוא הזכיר רק את נכס האוניברסיטה והתעלם מנכסי המקרקעין האחרים; · "פסק הבוררות אינו מנומק" שעה שבהסכם הבוררות, גם בהסכם המקורי מכוחו פנו הצדדים לבוררות, נקבע כי הבורר ינמק את פסיקתו בתמציתיות.

הטענה האחרת בדבר צפי לכך שפסק הבוררות יכריע באחוזים מהנכסים, בלי קשר לשוויים, משוללת עוגן אובייקטיבי כלשהוא, היא אף אינה מתיישבת עם רצון אנקונינה להמציא לבורר הערכת שווי, שאינה נידרשת עת הכוונה היא לחלק את הבעלות בנכסים באחוזים בהתאם למשקל הטענות הקשורות לקיומה/שלילתה של שותפות.

"בית משפט זה קבע כי חובת ההנמקה הקבועה בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אינה חלה על פסקי דין שניתנים על דרך הפשרה... זאת, בין היתר, משום שהשיקולים העומדים ביסודם של פסקי דין אלו הנם שיקולים מורכבים ומיוחדים שאינם ניתנים למשקל ולמדידה...

מששני הצדדים קיבלו את הצעת הבורר לפסק דין לפי סעיף 79א אשר יכריע בכל התביעות, ואשר יפטור את הצדדים מהסכסוך, ומשאין להעלות על הדעת כי הבורר כיוון לזכות את אנקונינה מצד אחד בסך של 1,500,000 ₪ אך בה בעת להפיל על ראשו סיכון לחיוב בסך 735,000 אירו, הדעת נותנת שפסק הדין אמור היה להכריע גם בשני רכיבים אלו ולדחות אף אותם.

...

מקריאת פרוטוקול הישיבה כמו גם תצהירו של אנקונינה בדבר השיח שקדם להסכמה, אפשר להסיק גם אפשרות הפוכה לזו המוצעת ע"י אנקונינה, מתקבלת על הדעת אף היא, לפיה הבורר, ששמע רק ראיות לסוגיית השותפות, ואף הדגיש בפסק הבוררות כי שמע ראיות רק "בשאלת קיומה של שותפות" (סעיף 11 לפסק הבוררות) סבור היה שלא הוכחה כלל שותפות (גם שני הבוררים הקודמים וגם בית המשפט בצרפת סברו שהסכם השיתוף מיום 12.10.2010 חסר תוקף) וכי במקום לדחות כליל את תביעת אנקונינה ולעבור לשלב השני ולברר רק את התביעות הכספיות של נוריאלי נגד אנקונינה, כי מוטב לסיים את הסכסוך בפשרה, כך שבמקום שאנקונינה יצא וידיו על ראשו, ייפסק לזכותו "משהו", גם לרבות דחיית התביעות הכספיות נגדו, עת נוריאלי, בעל ההון, שנותר הבעלים היחיד של נכסי המקרקעין, יוכל "לחיות" עם תוצאה זו. ממילא טענת אנקונינה לפיה פסק הבוררות "משולל היגיון, בלתי סביר באופן קיצוני ואינו מתיישב עם המחלוקות בתיק", הנחזית כטענת טעות, שכידוע אינה מהווה עילת ביטול, נשמטת אם נניח שהבורר אכן היה בדעה כי על פי הראיות והדין - טענת השיתוף שבפי אנקונינה צריכה להידחות.

הטענה בראש האחד לפיה הבורר לא הכריע בכל תביעות אנקונינה, עת הזכיר רק את נכס האוניברסיטה והתעלם משני נכסי המקרקעין האחרים, דינה להידחות, משהבורר קבע ברחל בתך הקטנה כי "הנני דוחה את יתר התביעות של מקס אנקונינה בפסקאות א–יח", מה גם שהחלק הארי של טענות אנקונינה כיוון לנכס האוניברסיטה, עת שאר הנכסים הוזכרו כמעט בדרך אגב.

התוצאה אני דוחה את בקשת המבקשים לביטולו של פסק הבוררות שניתן ע"י הבורר השופט בדימוס יעקב שמעוני ביום 14.03.2023, ומורה על אישורו, כפוף להטמעת שני התיקונים הבאים: חלף ההיגד "הנני דוחה את התביעות של דוד נוריאלי בסעיפים 20-31 ו-34-46 לכתב תביעתו" יבוא "הנני דוחה את התביעות של דוד נוריאלי בסעיפים 20-52 לכתב תביעתו". סעיפים 15 ו-16 לפסק הבוררות – יימחקו מפסק הבוררות.

בבקשת האישור טענו המשיבים, כי פסק הבוררות ניתן בהתאם להסכמת הצדדים שעל-פיה הבורר הופטר מהכרעה על-פי הדין המהותי וכן הוסכם כי אינו כבול בדיני הראיות ובסדרי הדין ואף הוסכם כי לא יידרש לנמק את הכרעתו.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות העירעור ובפסק-דינו של בית המשפט קמא, משנמצא כי בקשת רשות העירעור נעדרת סיכוי להיתקבל ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות העירעור, ללא צורך בתשובת המשיבים.

כאמור בנסיבות דומות, "כך גם בקשר עם הטענה כי בית הדין לממונות לא הכריע בטענות המבקשים, הרי שאין הבורר חייב לפסוק בכל טענה וטענה שבעל דין שוטח לפניו, ורשאי הוא להתייחס לטענות הצריכות הכרעה, לדעתו. הדברים נכונים במיוחד כאשר לא היתה מוטלת על בית הדין לממונות החובה לנמק את פסק הבוררות [רע"א 1006/07 עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ נ' קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ (7.2.2008), פסקה 21]" (רע"א 4265/14 ניר אלמסי נ' דוד שוקרון (19.8.2014)‏‏, כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 8).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובפסק-דינו של בית המשפט קמא, משנמצא כי בקשת רשות הערעור נעדרת סיכוי להתקבל ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, ללא צורך בתשובת המשיבים.

מכל מקום, בסופו של דבר חוות דעת המומחה הועברה אל הבורר, אשר כאמור בסיפת פסק הבורר, למד את חוות דעת המומחה ואת מסקנותיו ורק לאחר מכן ראה לנכון לקבל את המלצותיו ולקבוע את תוצאת פסק הבוררות על-פי אותן המלצות.

לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.