חיוב בהשבת כספי ארנונה לאזרח

לטענת התובעים, עריית פתח תקווה גבתה מהם בשנים 2004-2006 דמי ארנונה על פי חיוב שגוי, אולם סירבה להשיב את הכספים שנגבו ביתר.

בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט", כרך ב' עמ' 877 כותב המלומד דניאל פרידמן כדלקמן: "מדובר בגביית כספים שלא כדין, שנעשתה על ידי רשות ציבורית, המצווה להקפיד על רמת היתנהגות גבוהה ועל כך שגביית המס תעשה בצורה הוגנת ונאותה...שלילת זכות ההשבה במקרי תשלום מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרח לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השילטון. בדיקה כזו עשויה לחייב קבלת יעוץ משפטי ובמקרים רבים תהיה כרוכה בהוצאות. ספק אם ניתן להצדיק מדיניות משפטית הקובעת עיקרון כזה. נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עמו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להענות לדרישת תשלום של השילטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו". דברים אלה יפים לענייננו.

...

אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעים כספי ארנונה שנגבו ביתר בגין 116 מ"ר בגין רבעון אוקטובר-דצמבר שנת 2006.

לצורך כך, אני מורה לנתבעת להגיש לאישורי תחשיב הכולל את החזר קרן החיוב כשהיא נושאת הפרשי ריבית כנקוב בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980.

בנסיבות העניין ומאחר שרק חלק הקטן של התביעה התקבל, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

הטענה לפיה התובע לא קיבל מכתב בעיניין זה לא תוכל להיתקבל שכן הסבר בכל הנוגע לאפשרות להגיש השגה, מצוי בכל שובר לתשלום ארנונה שנשלח לאזרח והדבר מצוי בידיעה שיפוטית.

מכל מקום, גם בנוגע לחנות, בית משפט זה אינו מוסמך להצהיר כי התובע אינו חייב לעירייה את הארנונה שנגבתה ממנו ובהתאם הורות לעירייה להחזיר לתובע את הכספים שגבתה.

...

ביום 14/5/15 הגישה העירייה כתב הגנה במסגרתו טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית מהטעמים שיפורטו להלן.

באשר לנתבע 2, אני מורה למזכירות לקבוע את התיק לדיון לפי התור הרגיל ולשלוח את כתב התביעה לנתבע 2 לפי הכתובת שצוינה בכתב ההגנה מטעם העירייה שהיא רח' עבאס 18 חיפה.

שיקולים נוספים שהוזכרו בפסיקה הנם מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (רע"א 1809/07 עריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (פורסם בנבו, 03.06.2008); עע"ם 2611/08 בנימין נ' עריית תל אביב (פורסם בנבו) (5.5.10); עניין קניון רמת אביב; עניין רחמים, בפיסקה 13).

באשר לטענת התובע כי עומדת לו הזכות להגיש התביעה מכח התחייבותו להשיב לגב' עזרא את כל הכספים ששולמו עבור הבית לרבות ארנונה (ראו בעיניין זה גם פרו', עמ' 1, שו' 28-24) – אין בידי לקבל טענה זו. ככל שהתובע חשוף לטענות או דרישות מצד גב' עזרא בקשר עם חיובה בארנונה בתקופת החיוב נשוא התביעה, מכח כתב ההיתחייבות אשר צורף לתביעה, אין בכך כדי להקים לתובע יריבות במסגרת תביעת השבה כנגד הערייה, שעניינה בשינוי סיווג הנכס.

...

יוזכר כי כתב ההתחייבות הינו מיום 20.12.11, בעוד הליכי ההשגה והערר התקיימו מספר שנים לאחר מכן, והערר נדחה ביום 8.11.17, זמן רב אחרי שנחתמה ההתחייבות.

נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות על הסף.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 1,500 ₪.

לפניי תביעה כספית על סך של 106,624 ש"ח להשבת כספי ארנונה שלפי הנטען שולמו ביתר.

" בעיניין זה נפסק, כי "נראה, אפוא, כי הערייה אכן רשאית לעשות שימוש בנתונים שהתקבלו ממקורות אחרים ואין חובה עליה לבצע מדידה בעצמה. יחד עם זאת, האזרח, מצידו, רשאי להניח כי הנתונים הרשומים אצל הערייה, שעל בסיסם מוטלים חיובי הארנונה, הם נכונים" (ע"א (מח' ת"א) 3353/07 עריית גבעתיים נ' יהב (17.3.2009)).

כאשר נישאלה לגבי סיווג של מחסן, השיבה גב' סופר: "ההגדרה של מחסן בצו הארנונה של עריית ראשון לציון יש לה כמה תתי סעיפים שכדי לקבל חיוב כמחסן צריך לענות על כמה תנאים. אף אחד לא מקבל חיוב של מחסן באופן אוטומאטי מבלי שעשיתי בדיקה. [כ]שמדובר במצב כזה שבו כתוב משרדים ומחסן, לא תמיד האחסנה בפועל עונה על ההגדרות של מחסן בצו הארנונה שדורשות הפרדה בין שטח המשרד לשטח המחסן... לכן, חיוב כמחסן לא משהו שניתן באופן אוטומאטי. [כ]שאני נתקלת בסיטואציה כזו שכתוב משרדים ומחסן אני שולחת שומה של משרדי ומצפה מהנישום שאם יש לו שטח בנכס שעונה על הגדרות של מחסן בצו הארנונה, הוא יגיש השגה, יכתוב מה גודל המחסן, אז אוציא פקח ואם הטענות והתיאור בפועל השמוש בפועל יתאים להגדרות בצו הארנונה, אנחנו בעצם נפריד את גודל המחסן מהשטח של המשרדי ונחייב את השטח בחיוב של מחסן" (עמ' 13 ש' 11-3, ההדגשות אינן במקור - ד.ל.).

...

משעה שמצאתי כי העירייה התרשלה בקביעת הסיווג של נכסי שאג וכי שאג הוכיחה, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שאכן השימוש בנכסים לא השתנה ממועד ההחזקה, המסקנה היא כי קמה לשאג עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר, בגין הכספים שגבתה העירייה ביתר (ראו והשוו: דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.2015); ר' גם ע"א 4708/14 י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (24.8.2015)).

ממילא, סבורני כי ביחס לחלק מהחודשים בשנת 2012 חלה התיישנות (ר' סעיף 64 להלן).

סוף דבר לסיכום, ראיתי לדחות את תביעת פוקס, במלואה; ולקבל את תביעת שאג, בחלקה, ביחס לשנת 2013, תוך הפחתת מרכיב הריבית.

לפניי תביעה כספית על סך של 79,277 ש"ח, להשבת כספי ארנונה שלפי הנטען שולמו ביתר.

בצד זאת יש לזכור, כי "מעת שמדובר בתביעות השבה המתבססות על טענה של רשלנות הרשות המקומית, לא יהיה די בעצם החיוב המוטעה לראות בכך משום רשלנות של הרשות המקומית לרבות בגין הטענה כאילו מוטלת החובה על הרשות המקומית לבחון בכל עת את אשר קיים בפועל בנכס. על חייב הארנונה להוכיח, כי הרשות המקומית התרשלה כלפיו בפעולות ספציפיות אלו או אחרות אשר בגינן יש מקום לחייבה בהשבת אשר שולם ביתר" (ע"א (מח' ת"א) 3801/06 עובדיה נ' עריית הרצליה (18.2.2008)).

" בעיניין זה נפסק: "נראה, אפוא, כי הערייה אכן רשאית לעשות שימוש בנתונים שהתקבלו ממקורות אחרים ואין חובה עליה לבצע מדידה בעצמה. יחד עם זאת, האזרח, מצידו, רשאי להניח כי הנתונים הרשומים אצל הערייה, שעל בסיסם מוטלים חיובי הארנונה, הם נכונים" (ע"א (מח' ת"א) 3353/07 עריית גבעתיים נ' יהב (17.3.2009)).

...

אולם, למעלה מן הצורך סבורני, כי ביחס לשנת 2012 ולחלק מהחודשים בשנת 2013 חלה התיישנות, שכן עילת התביעה להשבה היא לתקופה של 7 שנים מיום הגשת התביעה, היינו, 12.8.2020 (ראו בעניין זה: ע"א (מח' ת"א) 3765/04 עיריית תל אביב נ' ראובן (23.1.2008)).

סוף דבר לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.