חיוב בהוצאת בגין מחיקת נתבע

מיד בסמוך לאחר פניית התובע לנתבעת 2 בגין הפוסט, פירסמה הנתבעת 2 הודעת היתנצלות גם הנתבעת 2 מחקה את הפוסט לפיה האמור בפוסט אינו נכון.

ובהמשך: " דרישת הזיהוי הנה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפירסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפירסום והנסיבות החיצוניות. כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר - יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפירסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובילבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם". ובהמשך: " הבחינה המהותית של זהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה הייתה להשתנות כתוצאה מן הפירסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהיעדר זהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו " (ההדגשה שלי – מ.י.).

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בראיות שהוגשו ובסיכומי הצדדים, ולאחר ששמעתי העדויות בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

ובהמשך: " דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות. כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר - יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם". ובהמשך: " הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה הייתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו " (ההדגשה שלי – מ.י.).

סוף דבר, התביעה נדחית.

במסגרת כתב התביעה שכנגד עתר לחיוב התובעים בחלקם היחסי בהוצאות שהוצאו על ידי הנתבע, לצורך אחזקת הרכוש המשותף.

מכתב ההגנה שהגישה גב' סימה רשף (שנמחקה מהתביעה) ומהתצהיר שצורף אליו של דיירת הנתבע, גב' קומודיקה פרננדו (עליו לא נחקרה משלא הגיעה לדיון), עולה כי בחדר המדריגות זרמו מים בוציים עכורים וצמיגיים וגרמו לריח בלתי נסבל וזאת גם ימים לאחר הניקיון.

זאת ועוד, בפועל הדירה מושכרת עתה למרות שלטענת התובע הבעיה עדיין קיימת ואף הוגשו תביעות נוספות לצוו עשה ולהחזר הוצאות נוספות שהוצאו בגין בעיה זו. ניקיון מזיקים ולשלשת יונים – כפי שכבר קבעתי לעיל, לא הוכח בפניי הקשר בין ניזקי ההצפה לבין ליכלוך היונים ולכן, אינני מאשרת פיצוי בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

...

אני מאשרת את רכיבי הנזק המפורטים להלן : סך של 108,659 ₪ בגין עלות ביצוע עבודות השיקום בדירת התובע.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע כדלקמן: סך של 120,969 ₪.

הנתבע ישלם לתובע כלל הסכומים שפורטו לעיל תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן הם יישאו תוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בית משפט השלום בבת ים תאד"מ 43171-05-20 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' עירית רמת השרון ואח' תיק חצוני: לפני כב' הרשם הבכיר אבי כהן תובעים שומרה חברה לביטוח בע"מ נתבעים 1. יהודית גורן 2. דוד בוטל 3. רינה רצאבי 4. שמעון בוטל 5. ירון בוטל 6. אלון גלעדי 7. משה גלעדי 8. אביבה גלעדי 9. יואב גלעדי 10. אברהם מעברי 11. דורית אודי 12. בר איילת יולי 13. עופרה חביב 14. עדי אנגל 15. מרים פרומקין החלטה

ביום 3.2.21 (בהחלטה נפרדת של כב' השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע) הוחלט כך: "לנוכח מחיקת הנתבעים הקיימים והוספת נתבעת חדשה יחידה, עריית רמת השרון, הרי שהסמכות המקומית מסורה לבית משפט השלום בתל אביב, והתביעה תועבר לשם". ביום 7.2.21 הוגשה תגובה מטעם הנתבעים 1-5 + 10-12 + 14-15 (סה"כ עשרה נתבעים) בהתאם להחלטת ההוצאות.

דיון והכרעה לאחר עיון מוקפד בכל מיסמכי וטענות הצדדים, אני מחליט כך: לטעמי, עפ"י הדין המוכר היטב ונראה כי גם התובעת מודה בכך (בדוחק וכעמדה חלופית), לא אמור להיות ספק שכל הנתבעים שהתגוננו זכאים לכך שהתובעת תשפה אותם בהוצאות שהם נאלצו להוציא על מנת להיתגונן מפני התביעה ולשכור שירותיהם של עורכי דין לשם כך. מדובר במקרה מובהק ביותר, שבו התובעת גררה להליך המשפטי לא פחות מ-15 נתבעים פרטיים, כאשר בדיעבד התברר שרק בשל טעותה של התובעת נתבעו כולם.

...

התובעת תשלם לעשרת הנתבעים (הנתבעים 1-5 + 10-12 + 14-15), יחד ולחוד, הוצאות בסך 6,000 ₪.

התובעת תשלם לנתבע 9 הוצאות בסך 4,000 ₪.

התובעת תשלם לנתבעים 7-8, יחד ולחוד, הוצאות בסך 3,000 ₪.

בהחלטה צוין כי הפטור מהיטל השבחה שניתן בסעיף 19(ב)(10)(א) בתוספת השלישית לחוק מתייחס אך ורק לדירת מגורים, ואילו בעניינינו החיוב בהיטל השבחה הוצא לתובעת בגין מימוש תמריצי תמ"א 38 במבנה שאינו מיועד למגורים.

שלושה סעדים נתבעו: (1) צו שיורה לנתבעת למחוק את חוב התובעת בגין היטל השבחה, מאחר וההיטל שולם; (2) חיוב בהשבת סך 5,312 ₪ שנגבו ביתר; (3) החזרת הערבות הבנקאית שנמסרה לנתבעת, בהתאם להסכמות מיום 8.10.2015.

...

אשר על כן, אני מקבל את התביעה.

אני מורה לנתבעת למחוק מספריה את הרישומים בדבר יתרת חוב בגין היטל השבחה, ולהחזיר תוך 30 יום מהיום לתובעת את הערבות הבנקאית שהופקדה בשעתו להבטחת תשלום היטל זה. כמו-כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) 5,312 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 27.8.2019, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מ ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה נמחקה עקב מחדלים של התובעים (נספח 1 לכתב ההגנה).

תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, שבהם השתמש הנתבע (א. שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, עמ' 420 - 421).

...

לא הוכח מי החל בעימות, אולם שוכנעתי, כי בעת ששהו בקומת המחסנים החל ביניהן עימות מילולי שכלל גידופים משני הצדדים.

סיכום לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי בלבד, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע מס' 1 (איתי) סך של 4,500 ₪, לתובעת מס' 2 (רעיה) סך של 750 ₪ ולתובעת מס' 3 (ימית) סך של 12,000 ₪ ובסה"כ - 17,250 ₪.

בנסיבות העניין, תשלם הנתבעת לתובעים מחצית מאגרת המשפט (1,865 ₪) ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.