חיוב בהוצאות משפט בשל התנהלות בלתי ראויה

לטענתו יש בפירסום כדי להציגו באור שלילי ולהעלות לגביו חשדות להתנהלות לא ראויה וזאת ללא כל בסיס וכי שמו שורבב רק מטעמים של סיכסוך אחר בין הנתבע ובין מי מבני משפחתו של התובע.

במסגרת סיכומיו טען הנתבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו ועתר להורות על דחיית התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות ניהול ההליך, חיוב התובע בגין נזק לא ממוני שניגרם לנתבע אגב ניהול ההליך, קנס כספי וכן עתר כי בית המשפט יעביר בקשה לחקירה פלילית של רשויות אכיפת החוק בעיניינו של התובע על עצם ניהול ההליך.

...

גם אם אני מקבלת את הסברי התובע כי למד על הפרסום בשלב מאוחר מעט הרי שמדובר בשיהוי, שיש בו כדי להוות שיקול בקביעת הפיצוי.

סוף דבר התביעה לפי עילת לשון הרע ביחס לפרסום הראשון נדחית.

לעניין ההוצאות - בשים לב לתוצאה אל מול סכום התביעה, להתנהלות הדיונית המתוארת, לבקשות ביניים שלא נפסקו בגינן הוצאות, אני מורה כי הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכר טרחת עורכי דינו בשיעור כולל של 6,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

דיון והכרעה התובעת עותרת לחיוב הנתבעים בפצוי בגין רכיבי נזק שונים שלטענה נגרמו לה עקב היתנהלות הנתבעים כלפיה, לרבות בעקבות ניהול מו"מ בחוסר תום לב, הטעה ותרמית, פגיעה בשמה הטוב הרע, הפרת חוזה שכירות שהובילה לאובדן דמי שכירות וכד', ועגמת נפש בגין שלילת שירותים ממשפחתה וחברותיה.

התובעת לא סתרה טענה זו ובעדותה הודתה כאמור בשורה של הפרות של הסכם הניהול לרבות אי תשלום דמי ניהול, היתנהלות בלתי ראויה ומעשים אלימים כלפי רכוש.

מאחר שהיה בהתנהלות זו כדי לסרבל ולהקשות את ניהול ההליך, יקבל הדבר ביטוי בחיוב בהוצאות ההליך בנוסף להוצאות בהן חויבה במהלך ניהול ההליך, ככל שחויבה.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת שכנגד (התובעת) לשלם לתובעת שכנגד (חברת הניהול) סך של 34,548 ₪ בצרוף הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום בפועל בצרוף הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בגין התביעה שכנגד בסך 5,000 ש"ח. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ צדדים.

...

סוף דבר בטרם אסיים אציין כי לא אכביר מילים לגבי אופן ניהול ההליך על ידי התובעת, אשר משתקף היטב בהחלטות השונות שניתנו במהלך הדיונים.

סיכומו של דבר לאחר שבחנתי טענות הצדדים מצאתי לדחות את התביעה העיקרית על כל רכיבי הנזק שנתבעו.

התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 23,000 ₪ לכל אחד.

ואכן, סיכוי זה עלול להפוך לממשי, על דרך הכלל, בשתי דרכים מרכזיות: אחת, כאשר בית המשפט מתרשם במהלך ההליך כי מדובר בבקשת אישור מופרכת, אשר לא הייתה הצדקה לנהלה מלכתחילה; ושנייה, כאשר היתנהלותו הדיונית של מגיש הבקשה בלתי ראויה באופן המצדיק את חיובו בהוצאות בסוף ההליך.

ודוק, כפי שמטרתה של הפקדת הערובה בהליך הייצוגי היא איזון בין התכליות הציבורית והדיונית שבבסיסו לבין הרצון להבטיח את היכולת להפרע ממגיש בקשת האישור בסופו של ההליך (אם בשל עובדת היותו של ההליך הליך סרק, ואם בשל היתנהלותו הדיונית הבלתי ראויה של התובע הייצוגי, כמפורט בפיסקה 18 לעיל), כך גם גובה הערובה שתופקד – במנותק משאלת עצם החיוב בהפקדתה – אמור לשקף איזון זה, תוך בחינת השיקולים שפורטו ובשים לב לכלל הנסיבות הרלוואנטיות בכל מקרה ומקרה.

...

לא ראיתי מקום לסטות לצורך הכרעה בבקשה שלפניי גם ממסקנה זו, שכן המדובר בעניין הנתון במובהק להתרשמות הערכאה הדיונית, המנהלת את ההליך, ויכולה לגבש התרשמות מהתנהלות הצדדים.

בהינתן האמור, ולא בלי לבטים, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא לחייב את המבקש בהפקדת ערובה (בהתאם ליישומו של המבחן הדו-שלבי, ובשים לב להתרשמות בית המשפט קמא מהשיקולים הרלוונטיים).

סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת באופן חלקי, כך שהמבקש יפקיד לקופת בית משפט קמא סך כולל של 25,000 ש"ח, כערובה להבטחת הוצאות המשיבות כתנאי לניהול ההליך, וזאת בתוך 30 יום.

על כן, ביקשו התובעים בתביעתם לחייב את הנתבעת 1 והנתבע 7 ביחד ולחוד לתקן בעצמם או לחייבת לשאת בהוצאות לתיקון צו רישום הבית המשותף, כך שהתובעים יירשמו כבעלי הזכויות בתתי חלקות 165/17 ו- 165/18 בגוש 18172 תוך תיקון שטח המשרדים במסמכי הבית המשותף, להורות על מחיקת העיקולים לטובת הנתבעים 8 עד 14 בתתי חלקות 165/17 ו- 165/18 בגוש 18172 ולחילופין לחייב את הנתבעת 1 או הנתבע 7 לדאוג למחיקת העיקולים וההערות בתתי חלקות 165/17 ו- 165/18 בגוש 18172, ולחייב את הנתבעת 1 והנתבע 7 וכל מי שיתנגד לסעדים הנתבעים בהוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין.

העובדה שהם מעלים דרישה לפצוי על נזקיהם לראשונה במקום שבו הותר להם לטעון לעניין הוצאות משפט, היא היתנהלות דיונית בלתי ראויה.

...

אני דוחה את טענת הנתבעת 1 שטענה בצורה סתמית ובלתי הגיונית שהתובעים אחראיים לטעות ברישום, משום שלדבריה לא שילמו את עלות רישום הבית המשותף.

ב), והאחר כמי שנטל על עצמו לטפל ברישום הבית המשותף וברישום הזכויות, וקיבל שכר על כך. אני דוחה את טענת הנתבע 7, כאילו מכיוון שמדובר בתביעה לצו עשה ולא לנזק והצו ניתן, אין מקום לחייבו בהוצאות.

לפי חשבון זה, שכר טרחת עורך דין עבור הרישום עצמו הוא 9,613 ₪ בתוספת מע"מ. בהנחה שהסכום הסביר עבור התביעה הוא 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, אני מחייב את הנתבעים 1 ו-7 ביחד ולחוד לשלם לתובעים 1,153 ₪ בגין אגרת התביעה, ועוד 21,313 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין, כשאליו נוסף סכום השווה למע"מ לפי תקנה 153 (ג).

) בתמ"ש 64531-11-15 י.ר נ' ת.ר (פורסם בנבו, מיום 7.8.16) נקבעו על ידי כב' הש' זגורי השיקולים המנחים את בתי המשפט לעינייני מישפחה בתביעות לחיוב בדמי שימוש ראויים, כדלקמן: הארכת תקופת השתוף ע"י אחד מבני הזוג מטעמיו הוא, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט, בעוד הצד השני מבקש פירוק שתוף.

כבר במהלכו של ההליך הוטלו הוצאות על הצדדים בגין היתנהלות לא ראויה זו. לאור האמור, לנוכח העובדה כי טענות הצדדים התקבלו בחלקם, אף כי היה ראוי כי אטיל הוצאות בסך 50,000 ₪ על כל אחד מהצדדים לטובת מישנהו, מקום שבו כל צד נידרש לשלם לצד שכנגד מייתר הדבר את החיוב וכל צד יישא בהוצאותיו.

...

ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה אחרת, מורה אני כי ימכרו את הקרקע בעצמם בתוך 6 חודשים, בין אם למי מהם בדרך של התמחרות שתיעשה על ידי ב"כ ובין אם לצד ג'.

לטענת הנתבעת יש לדחות את תביעת דמי השימוש על הסף שכן התובע התיר לה את המשך המגורים בדירה כדי שתישא בכל הוצאות ההחזקה.

הכלל לגבי פסיקת דמי שימוש נקבע עוד על ידי כב' רובינשטיין בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 22.10.06),: "לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף" (פסקה י"א)].

כך גם בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 26.1.06) קבע כב' השופט רובינשטיין: "... כי גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם" לנוכח כל האמור לעיל מצאתי לקבל את תביעת התובע לדמי שימוש ראויים ואני קובעת כי הנתבעת חבה בדמי שימוש ראויים לתובע בגין השימוש הבלעדי שעשתה בנכס המשותף וזאת החל מיום הגשת התביעה (בתלה"מ 64204-09-19) על ידי התובע- משבתביעתו האחרונה לדמי שימוש (תמ"ש 30999-10-20) תובע הוא דמי שימוש "רק" מחודש ספטמבר 2019 ולא מיום שמלאו לXXX 21 כפי שתבע בתלה"מ 64202-09-19 הרי שגילה דעתו שדמי השימוש נתבעים רק ממועד זה ולא קודם לכן.

משבהתאם לפסק דיני מחצית מהמקרקעין שייכים לנתבעת דמי השימוש שתשלם הנתבעת יעמדו על מחצית מדמי השימוש הראויים עבור דירת הצדדים בהתאם לחוות דעתו של השמאי שמונה על ידי בית המשפט.

כך גם לא מצאתי להידרש לטענות הנתבעת להשתק פלוגתא עקב קיומו של פסק הדין המחוזי שכן פסק דין זה קבע כי חלוקת זכויות הצדדים במקרקעין תיקבע על ידי בית משפט זה. סוף דבר הוצאות – התנהלות הצדדים הן במהלך הדיונים והן במסגרת הגשת הבקשות והתגובות לתיק לא הייתה לכבודם או לכבודו של בית המשפט.