1) סעיף 25 ט' (ב) לחוק השכירות והשאילה תשל"א 1971 קובע כי בתשלומים אלו לא יישא השוכר במישרין:
"(3) תשלומים שהמשכיר חב בהם כלפי צד שלישי, שאינם כאמור בסעיף קטן (א), ובכלל זה דמי תיווך למתווך אם המתווך פעל מטעם המשכיר".
בדברי ההסבר להצעת חוק מיום 21/3/2017 אליהם מפנה המערער בערעורו (סעיף 12 ) נכתב:
"סעיף 25 ח' המוצע מסדיר את התשלומים שבהם יישא השוכר, זאת כדי להבטיח שהשוכר לא יישא בתשלומים שאינם קשורים באופן ישיר לשכירות בדירה, שהטלתם על השוכר אינה הוגנת או ראויה, ומתאפשרת רק בשל פערי הכוחות בין הצדדים".
בהמשך להסבר זה, מובהר כי השוכר ישא רק בתשלומים שצוינו (רשימה סגורה של תשלומים) באיזה תשלומים ישא המשכיר "תשלומים שהמשכיר חב בהם כלפי אדם שלישי, שאינם תשלומים המפורטים בסעיף קטן (א). כך למשל תשלום שכר טירחה של עורך דין שערך את חוזה השכירות בעבור המשכיר, או תשלום בעד חלקו של המשכיר בדמי התיווך למתווך, שהמשכיר היתקשר עמו לצורך השכרת הדירה".
2) סעיף 25 ח' הפך בחוק לסעיף 25 ט'.
...
אינני מקבלת דרך פרשנות זו שאינה עומדת בקנה אחד עם לשון החוק, עם תכלית החוק ועם העובדה שפרשנות זו אינה מתיישבת עם חוק המתווכים שלא שונה כלל ועיקר בעקבות תיקון חוק השכירות והשאילה.
המתווך היה הגורם היעיל ובלעדיו השוכר לא היה יודע על קיומה של הדירה (המבקש אישר בדיון מיום 21/11/18 כי כבר במודעה היה ברור שמדובר במתווך והמתווך מסר לו את הפרטים – עמ' 1 שורה 22 – עמ' 2 שורה 8 לפרוטוקול מיום 21/11/18) ומשהוכח כי המשכירה לא חבה למתווך דמי תיווך, בדין נקבע כי דין התביעה להתקבל.
אציין, כי פסק הדין בעניין יעקובסון מתיישב בהחלט עם מסקנתי זו.
עוד יצוין, כי על יסוד הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום ממילא לא ניתן היה לקבוע כי היתה כאן "השפעה בלתי הוגנת".
לסיכום:
1) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.
