חיוב בדמי ביטוח לאומי על הכנסה מדיבידנד

בהסכם נרשמו יתרות החוב כהכנסה חריגה בסך של 657,363 ש"ח, שחויבה במס הכנסה בשיעור החל על הכנסה מדיבידנד, של 25%, בסך 164,340 ש"ח. יצוין, כי ליד המילים "הכנסה חריגה" בהסכם נוספה המילה "דיבידנד" בכתב יד. בהערות מפקח מס ההכנסה החתום על ההסכם, נכתב: "כתוצאה מההסכם יתרת חובה של בעלי המניות בסוף שנת 2005 מתאפס. שנת מס 2004 כמוצהר". ביום 2.3.2009 שלח המוסד הודעות לכל אחד מהמערערים ובהן פורטו רישום ההכנסות מדיבידנד, שעודכנו בעקבות ביקורת שנערכה בחברה, וכן פירוט החוב בדמי ביטוח לאומי שנוצר לכל אחד מהמערערים בגין אותה הכנסה חריגה.

...

וכך נאמר שם: "יש לבחון במבט רחב את מסכת חקיקת הביטחון הסוציאלי, עם החקיקה המשולבת בה, כגון הקביעות בפקודה המשפיעות על הוראות חוק הביטוח הלאומי. ראיה שכזו מוליכה למסקנה כי קביעות עובדתיות הנעשות על ידי רשות מנהלית אחת, על פי סמכות שבחוק, ראויות לכיבוד על ידי רשות מנהלית שנייה, כאשר הנושא הנדון קשור או משותף לפעילויותיהן ולסמכויותיהן של שתי הרשויות. ... דוגמא לכך היא ההוראה בסעיף 164(א) לחוק הביטוח הלאומי, בו נקבע כי מהכנסת עובד עצמאי על פי שומת מס הכנסה, יופחתו סכומים מסוימים שפורטו ... חזקה היא כי פקיד השומה פועל כהלכה בקביעה האם הוצאות מסוימות של מעביד הן בגדר "הוצאות עודפות", ועל כן יש מקום לכך שקביעה זו תכובד על ידי המוסד.

לאחר שעיינו בטענות המוסד ובתעודת עובד הציבור שהגיש לבית דין זה מר שמיסיאן השתכנענו, כי ההסכם אמנם התייחס לשנים 2004 ו- 2005, אך בכל הנוגע לשנת המס 2004 התקבל הדיווח של החברה ושל המערערים, ולא היה צורך בהתחשבנות נוספת, ואילו ההסכם עצמו, דהיינו – ההסכם למסות את יתרות החוב של המערערים לחברה בשיעור של 25%, בדומה לשיעור המס על דיבידנד, יוחס לשנת המס 2005 בלבד.

סוף דבר- הערעור נדחה.

תמצית טענותיהם הנוספות של התובעים בסיכומי התשובה במועד מתן פסקי הדין בעיניין וייס ובעניין יוסף, המצב המשפטי ביחס לחבות בדמי ביטוח על הכנסות פסיביות (דיבידנד, ריבית, דמי שכירות וכו') היה שונה מהמצב לאחר תיקון 103, על כן לא ניתן להסיק מפסקי דין אלה כי לפני תיקון 103 ריווחי חברה משפחתית חויבו בדמי ביטוח לאומי באופן גורף.

...

לטעמנו, ניתן לקבוע, על סמך העובדות והטענות כפי שהובאו על ידי הצדדים בהליך כאן, כי אין מדובר בשיהוי המבטל הגבייה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעות נדחות.

בשים לב לשינוי בעמדת הנתבע, כמובא בהרחבה לעיל, אנו קובעים שכל צד ישא בהוצאותיו.

סגן הנשיאה אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (הנשיאה הדס יהלום ונציגי הציבור מר משה כהנא ומר ערן בסטר; ב"ל 64018-11-16 ואח'[footnoteRef:1]) שבו נדחתה תביעת המערערים נגד החלטת המשיב (להלן – המוסד) לחייב את המערערים לשלם דמי ביטוח לאומי על ההכנסות השנתיות של החברות המשפחתיות - שהמערערים הם "הנישום המייצג" שלהן (כל נישום והחברה הרלוואנטית לגביו) – ושמקורן ברווח הון, זאת אף אם הכנסה מרווח הון בידי יחיד אינה מחוייבת בדמי ביטוח.

] לאור המקובץ עד כה, זה המקום לצטט בהסכמה את הנפסק בעיניין דהוקי ולפיו: "העולה מן המקובץ הוא, כי כל פועלו של סעיף 373א לחוק הביטוח הלאומי הוא הקדמת העיתוי של החיוב בדמי ביטוח הנובעים מחלקו של בעל מניות בחברה משפחתית בריווחי החברה, באופן שהתייחסות להכנסה חייבת שהופקה על ידי חברה משפחתית בשנת מס מסוימת, היא כאל הכנסה שחולקה בפועל כדיבידנד בין כל בעלי המניות של אותה חברה משפחתית, כפי חלקם במניות החברה, והטלת חיוב בדמי ביטוח על ההכנסה הרעיונית המיוחסת לכל אחד מבעלי המניות בגין הדיבידנד הרעיוני שנמשך על ידו." ביסוד תיקון 103 לחוק עומדת ההנחה כי נקודת המוצא של הילכת וייס אודות פועלו של סעיף 64א לפקודה שרירה וקיימת ומשקפת את המצב המשפטי.

...

זאת מן הטעם שכלל לא הוכחו נסיבות מהן עולה כי טרם לשנות המס הרלוונטיות (עד 2013) יצר המוסד כלפי "השוק" או כלפי המערערים מצג כללי של ויתור על תשלום דמי הביטוח בגין ההכנסות מושא הליך זה. כן מקובלת עלינו עמדת בית הדין האזורי לפיה אין בכוחה של העמדה המשפטית השגויה של המוסד כפי שקיבלה ביטוי במכתבים משנת 2015 ביחס לשנים 2014 ואילך כדי להקים הצדקה לפטור מתשלום דמי ביטוח לשנים שקדמו – עד לשנת 2013.

לא מצאנו כי מורת הרוח האמורה יש בה כדי לגבור על הוראות התיקון, אך בהחלט יש בה כדי להצדיק אי חיוב המערערים בהוצאות משפט.

סוף דבר – הערעורים נדחים.

הסוגיה התעוררה במסגרת דיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה נגד המבקש, המוסד לביטוח לאומי, בשל גביית דמי ביטוח לאומי בגין הכנסות פאסיביות בחברות משפחתיות המיוחסות ליחיד (ת"צ 28513-11-17; להלן: המל"ל ו-בקשת האישור, בהתאמה).

לעובדה זו חשיבות לענייננו משום שככלל, המבוטחים על פי חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), מחויבים בתשלום דמי ביטוח על בסיס שיעור הכנסותיהם החייבות במס הכנסה (סעיפים 345-344 לחוק הביטוח הלאומי).

לעמדת המשיבים, למרות שלמקרא סעיף 350(א)(6) יחד עם סעיף 373א נראה לכאורה שהפטור מתשלום דמי ביטוח בגין הכנסה מדיבידנד אינו חל ביחס לחברות משפחתיות, יש להחילו על הכנסות של נישומים מייצגים בחברות משפחתיות, כאשר מדובר בהכנסה שהייתה פטורה מתשלום דמי ביטוח אילו הייתה הכנסתו של יחיד.

...

בנקודה זו יובהר כי אין חולק שתביעתם האישית של המשיבים, אילו הייתה מוגשת ככזו, הייתה מצויה בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), ולצורך פישוט הדיון ייאמר כי סעיף זה מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בעניינים הקשורים במל"ל. אך מכיוון שסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה איננו מנוי בפרט 10 לתוספת, הגיע בית המשפט למסקנה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בתובענות ייצוגיות נגד המל"ל. לגישת בית המשפט, תובענה ייצוגית נגד המל"ל יכולה להיות מוגשת רק לפי פרט 11 לתוספת, והיא תידון בבית המשפט לעניינים מינהליים.

כמצוין לעיל, נימוק נוסף לעמדתו מצא בית המשפט המחוזי ברשימת העילות המנויות בתוספת לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר אם תישמע דעתי, הבקשה למתן רשות ערעור תתקבל וכמוה גם הערעור, ככל שהוא נוגע לשאלת הסמכות העניינית.

אף על פי כן, כאשר נדרשת הכרעה, אף אני סבורה כי הכף אכן נוטה לעבר בית הדין לעבודה, שאל פתחו חוזרים ומגיעים גם עניינים רבים שבליבם שאלות מתחום המשפט המינהלי (באופן כללי, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 191-185 (2017)).

דברים אלה נכונים גם כאשר מדובר בתאגיד זר. עמדת הנתבע הנה כי יש לשלול ממבוטח החבר בחברה משפחתית זרה כל אפשרות לבסס הכנסה ריאלית, ויש לחייבו בדמי ביטוח לאומי על פי הכנסות החברה, כפי שדווחו למס הכנסה, מבלי שנמצא בסיס להכנסה זו במציאות, ומבלי שניתנה למבוטח אפשרות להוכיח זאת.

אין לראות בהכנסות התאגיד לשנים 2003-2004 הכנסות של התובע החייבות בתשלום דמי ביטוח לאומי, כל עוד לא חולקו דיבידנדים בפועל, על כל התנאים הדרושים לחלוקה מעין זו. הנתבע ישלם הוצאות התובע בסך של 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

...

בעצם היותו של התאגיד תאגיד זר אין כדי לגרוע ממסקנה זו, כפי שיבואר להלן.

השאלה אם חולקו דיבידנדים בפועל הינה שאלה הטעונה הוכחה ולא "פקוח" מטעם הנתבע או בית דין זה. באשר לחוזר מס הכנסה שעליו מסתמך הנתבע, לא זו בלבד שמדובר במסמך חלקי, המשתרע על פני עמוד בודד, ותוקפו הנורמאטיבי לא הובהר, אלא שהאמור בו אינו תומך בטענות הנתבע לאור האמור לעיל, ולא ניתן להסיק ממנו כי יש לחייב את התובע בדמי ביטוח בגין הדיבידנדים "בלי קשר לשאלה האם חולקו בפועל אם לאו". סוף דבר-התביעה מתקבלת.

אין לראות בהכנסות התאגיד לשנים 2003-2004 הכנסות של התובע החייבות בתשלום דמי ביטוח לאומי, כל עוד לא חולקו דיבידנדים בפועל, על כל התנאים הדרושים לחלוקה מעין זו. הנתבע ישלם הוצאות התובע בסך של 3,500 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק.