לטענתו, גם אם היה מקום להאשים את הנאשם בגין הוראת החיקוק האמורה, הרי שהיה מקום להאשימו ברישא של סעיף 287(א) לחוק העונשין ולא בסעיף (ב), שכן המדובר בהחלטת חיוב גט שניתנה על ידי בית דין רבני ולא על ידי בית המשפט ולכן מעשיו אינם עולים כדין הפרת הוראה חוקית של בית המשפט, כלשונו של סעיף (ב).
לגופו של עניין, הוא ציין כי המדובר בעבירה נמשכת, שכן הנאשם טרם נתן גט למתלוננת, ואילו על-פי סעיף 6 לכתב האישום צוין במפורש כי ההחלטה שניתנה על-ידי בית הדין הרבני בחיפה היא זו שהנאשם הפר, ועל כן יש, לשיטתו, לדחות את הבקשה.
...
באשר לטענת ב"כ הנאשם כי חלפו למעלה מ-18 חודשים טרם החלטת התביעה באשר להגשת כתב אישום, ולכן היה מקום להגיש כתב אישום בהסכמת ובאישור היועמ"ש, אך הדבר לא נעשה, הרי שמקובלת עליי טענת המאשימה בעניין זה, כפי שצוינה בתגובתה בכתב, כי סעיף 18 להנחיה מעניק לתביעה שיקול דעת רחב, במסגרתו יכולה המדינה אף לשוב, לשקול עמדתה ולהעמיד לדין את המפר בגין אותה הפרה פעמים נוספות, אף לאחר כתב האישום, בשים לב להיותה של העבירה "עבירה נמשכת". ב"כ הנאשם לא הגיב לתגובה זו של ב"כ המאשימה ואף לא ביקש להוסיף ולטעון בעניין זה בע"פ במסגרת הדיון שבפניי.
לאור כל האמור, אני דוחה טענה זו.
באשר לטענת ב"כ הנאשם כי אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד, בהתאם לסעיף 5 לחסד"פ, שכן הנאשם בענייננו נכלא בדין סרבנותו ליתן גט למתלוננת החל מיום 29.7.12 ועד ליום 3.2.19, כך שלשיטתו הנאשם כבר ריצה מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, ב"כ המאשימה טען כי מעצרו של הנאשם לתקופה ממושכת אינו עונש אלא סנקציה בעלת אופי אכיפתי-אזרחי בגין אי קיום וכיבוד ההחלטות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים השונים.
מקובלת עליי טענה זו, שאף נתמכה בדוגמאות ובפסיקה קודמת.
לאור האמור, גם דינה של טענה זו – להידחות.
באשר לטענתו האחרונה של ב"כ הנאשם בדבר העדר שימוע, הרי שבדיון ביום 19.2.23 חזר בו ב"כ הנאשם מטענה זו, לאחר שקיבל את הסברו, המגובה באסמכתאות, של ב"כ המאשימה בעניין זה.
לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה הנדונה, הכוללת טענות מקדמיות לביטול כתב האישום, בהתאם לסעיף 149 לחסד"פ, על כל חלקיה.
