התעריף המוטל על השטח הכולל הנו התעריף שנקבע לסיווג ע-3 (מרתף) במסגרת פריט שימוש של "עסקים אחרים".
המערערים טענו אף בעיניין זה הן כנגד אופן חישוב השטח, והן כנגד תעריף הארנונה המוטל על שטח זה. לטענתם, אין לחייב את השטחים המשותפים בחניון בארנונה, ואף אם יש לחייבם אין זה סביר לחייבם באותו תעריף המוטל על השטח העקרי, דהיינו החנייה עצמה.
הגיונו של עיקרון זה הנו כי חזקה על הרשות המקומית כי היא המיטיבה לדעת מהם צרכי העיר, מהו הקף השירותים שעליה לספק לתושבים וכיצד לחלק את נטל הארנונה בין החייבים בארנונה (בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עירית תל-אביב – יפו פ"ד לג (1) 113, 121).
כפי שציינתי בעיניין חבס, אני סבורה כי תכליתו של תעריף הארנונה הנמוך המוחל על חניונים הנה עדוד ליצירת פיתרונות למצוקת החניה הקיימת בעיקר בערים הגדולות.
ובלשונה של חברתי השופטת ארבל בפרשה אחרת שעסקה בעינייני ארנונה "אף שאין מדובר ביחידות סמוכות מבחינה פיזית. עם זאת, אני סבורה כי מדובר ביחידות סמוכות מבחינה מהותית" (רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה (טרם פורסם, פסקה 20) (להלן: עניין כרטיסי אשראי)).
...
אינדקציות אלה מובילות למסקנה כי ענייננו שונה משמעותית מעניין חבס: שם, עיריית הרצליה פנתה למי שהיא ראתה כ"מחזיק" והיה מדובר במי שלכאורה הפעיל את "הנכס", בו היו עשרות מקומות חניה, לשם מתן שירותי חניה בתשלום.
הנה כי כן, השוני בין עניין חבס לענייננו מחזק לדעתי דווקא את המסקנה כי מקומות החניה של המערערים אינם "חניון".
סוף דבר: לו תישמע דעתי נדחה את ערעור המערערים.
המערערים ישלמו למשיבה 1 שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח.
ת
השופטת א' חיות:
בעניין השטחים המשותפים מצטרפת אף אני לדעתה של חברתי השופטת ע' ארבל.
