בנסיבות אלה, לא ברורה הלוגיקה של המשיבה על פיה למרות שהמדובר בנכס שלא הושלמה בנייתו, הרי הצלחתה לגבות באמצעות עיקול סכום כסף, מצדיקה קביעה כי המדובר בנכס שהיה ראוי לשימוש בעבר ועל כן יש להתייחס אליו ככזה.
בכל הקשור לטענת השהוי, היה מקום לקבלה בהתייחס לחיוב שהוטל בשנת 2009, אולם העותר הבהיר כי אינו מבקש סעד בהתייחס לחיוב זה, מה גם שעתירה מנהלית אינה מיועדת לקבלת סעד כספי, אלא עתירתו מתייחסת לתשלומי הארנונה השוטפת, דהיינו החיוב משנת 2015 (שכן המשיבה מודה כי גם אם גירסתה באשר להפעלת סעיף 330 הייתה נכונה, הרי העותר היה אמור לקבל פטור עד תום שנת 2014).
...
קיים מד מים בסמוך למבנה, אולם בהתאם לתצהירי העותר ואחיו, שלא נסתרו, חיבור המים הינו לבית אחיו ולא לנכס הרלוונטי של העותר, ובסופו של דבר אותו מד-מים הקשור לבית אחיו של העותר והמספק מים לבית אחר ולא לנכס של העותר, הוסב על שם האח.
בחינת שאלת השיהוי על שלושת היבטיה, השיהוי הסובייקטיבי; השיהוי האובייקטיבי; וחומרת הפגיעה בשלטון החוק, יש בה כדי להביא למסקנה שאין מקום לחייב את העותר בארנונה, על בניין שאינו ראוי למגורים ושלא הוכח שאי-פעם היה ראוי למגורים.
לאור האמור לעיל, העתירה מתקבלת והנני קובעת כי אין לחייב העותר בארנונה כללית בגין הנכס בגוש 8774 חלקה 5 שמספרו בעירייה: 10108400, ויש לבטל הליכי גבייה מנהלית לגביית ארנונה בשל נכס זה, כל עוד הנכס אינו ראוי לשימוש וכל עוד לא מתגורר מאן דהוא בנכס.
