קוסובסקי אינו חולק על כך שבן אברהם שכר את הנכס גם מבעליו הקודמים, אך מוסיף כי גם ההסכם שנכרת בינו (בין קוסובסקי), לבין בן אברהם, לאחר שרכש את הנכס, נימסר על ידו לעירייה, ואף נסרק למחשביה, וכי בביקוריו השונים בערייה נאמר לו כי בן אברהם רשום כמחזיק הנכס, וכי הוא זה שיחויב בתשלום הארנונה.
להוכחת טענתה כי מדובר בנכס שפוצל מפנה הערייה למסמך שלפיו עוד בשנים 2002-2003, כשנערכו ביקורות בנכס על מנת לברר האם הוא משמש למגורים, והאם לא מופעל בו עסק, התברר כי הנכס מפוצל; להודעה על שינוי מחזיקים משנת 2008, שממנה נלמד כי בנכס 2 דירות; לבקשה שהגיש השוכר לעירייה עוד בשנת 2008, שבה ביקש לחייבו בארנונה בגין "הדירה הקטנה" שבנכס בלבד, בטענה כי הוא אינו מתגורר בחלקיו האחרים של הנכס, אלא "שומר" עליהם בלבד; למסמכים בדבר מצבו הכלכלי של השוכר, שהוגשו לעירייה במסגרת בקשות השוכר להנחה בארנונה, וללשכת ההוצאה לפועל, שאינם מתיישבים לטענתה עם האפשרות שבן אברהם שכר במלואה וילה בתמורה לסך 2,500 דולר ארה"ב בחודש; להסכם שכירות שהגיש השוכר ללישכת ההוצאה לפועל, נושא תאריך יולי 2011, שלפיו הוא שוכר מקוסובסקי דירה בנכס בלבד, בתמורה לסך של 1,000 ₪ בחודש; למסמך בדבר עיקול מיטלטלין שבוצע בנכס, שלפיו שהתה בנכס פלונית בשם "דנה"; למסמך בדבר ניסיון לבצע ביקורת בנכס בשנת 2012 – ביקורת אשר לא בוצעה בשל העידר שתוף פעולה (ככל הנראה מצד בן אברהם).
...
בנסיבות אלה, ובשים לב גם לכך שקוסובסקי היה מודע, לטעמי, כאמור, לפיצול הנכס ולקיומם של דיירי משנה בנכס (ולא השיב לפניית העירייה בנוגע לכך), הרי שגם בהנחה כי מסר לעירייה את הסכם השכירות שנכרת בינו לבין בן אברהם, נטל על עצמו קוסובסקי את הסיכון לכך שהעירייה, בשונה מבעבר, תפנה גם אליו לצורך גביית הארנונה בגין הנכס (כולו), ואין לומר כי העירייה לא הייתה רשאית לעשות כן.
התביעה מתקבלת.
הנתבע ישלם לנתבעת סך של 40,092 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד הגשת התביעה ועד לביצוע התשלום בפועל.
בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת סך של 6,000 ₪ בגין שכר טרחת עורכי דינה.
