חיוב ארנונה שגוי: בעל נכס נגד עירייה

לטענתה, סעיף 326 סיפא לפקודת העיריות המעגן את חובת תשלום הארנונה למי שנעשה מחזיק או בעלים של נכס, קובע במפורש, כי מקום בו מדובר בשכירות משנה לתקופה שאינה עולה על שנה, יהא המשכיר, לא השוכר ולא המחזיק, בפועל חב בתשלומי הארנונה על המושכר.

ראו לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 4452/00 ט.ט 4452/00 טכנולוגיה מיתקדמת נגד עריית טירת הכרמל פ"ד נ"ו(2) 773,781: "השאלה היא אם מוסמכת הרשות המקומית לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי כאשר מתגלית טעות בגודל הנכס החייב בארנונה. עם זאת יודגש, כי אין מדובר בהטלת ארנונה באופן רטרואקטיבי, אלא בתיקון השומה בלבד. החבות בתשלום ארנונה מקורה בהחלטות הערייה בדבר הטלת ארנונה (סעיפים 276 ו277- לפקודת העיריות [נוסח חדש]), ולא במשלוח דרישת תשלום לאזרח. כלומר, שומת הארנונה, או דרישת הארנונה, אינה יוצרת את נטל המס אלא רק עושה אותו בר-ביצוע. ראה ע"א 156/59 ועדת השומה שליד עירית ירושלים נ' דינוביץ [6], בעמ' 1337. יש להפריד בין הטלת ארנונה על-ידי הערייה לבין קביעת חיובו של כל נישום ונישום. הטלת מס לחוד ותהליך ה"כימוי" לחוד (שם, בעמ' 1336).

...

משכך ולאור כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא להורות על חיובו של הנתבע 2 בחוב הארנונה.

סיכום דין התביעה להתקבל.

אציין, כי טענות שנטענו ונזנחו במסגרת הסיכומים, או שהוזכרו בלבד במסגרת הסיכומים, נדחות, שכן הכלל הוא שטענות שנזנחו בסיכומים בית המשפט לא ישעה להן.

(1) הנכס שבשלו נידרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס גודלו או השמוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס; (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את וועדת הערר לידון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקות (1) עד (3) של סעיף (א); .

עם זאת, נפסק, כי "בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה (תקיפת חיובי ארנונה) בערכאות השיפוטיות הרגילות, תנתן ביתר קלות..." (ראו ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מיתקדמת בע"מ נגד עריית טירת הכרמל).

אלא שלא רק זאת, ואף מיותר לציין, שככל שנטענה טענת התרשלות הרי שהסמכות לידון בטענה זו, נתונה לבית משפט זה. סבורתני כי בית משפט זה מוסמך לידון בטענות התובעים, בדבר התרשלותה של הערייה, עקב סיווג או מדידה שגויים של הנכס, אשר הובילו לחיוב ארנונה שאינו כחוק, כך לטענת התובעת.

...

טיעוני הצדדים לטענת המבקשת, עיריית ב"ש, דין התביעה להידחות על הסף תוך חיוב התובעת בהוצאות, וזאת עקב התיישנות, העדר סמכות עניינית, השתק, עקרון סופיות השומה, עילת תביעה חסרת סיכוי וחוסר תום לב. עוד מוסיפה העירייה וטוענת, כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בתביעה, שכן, מדובר בשומת ארנונה, שהדרך הקבועה בחוק להשיג עליה, הינה לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על גביית ארנונה כללית) – תשל"ו – 1976.

האם תוכל הרשות לתפקד באופן רגיל ושוטף עם מצב דברים כזה? והאם לא עלול להיווצר כאן "מדרון חלקלק"? לאור האמור סבורה אני כי דין הבקשה לדחיית התובענה על הסף להידחות.

לסיום יוער, כי על אף שדין הבקשה לדחיית התובענה על הסף להידחות, ואין חולק כי דין התביעה להתברר בפני, מבקשת אני לסייג, ולקבוע כי לא מן הנמנע שבמהלך התנהלות ההליך בפני יתברר כי מקצת מטענות המבקשת, בדבר התיישנות חלק מטענות התביעה, עשויות להתקבל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לדחיית התובענה על הסף נדחית.

ראו לעניין זה ה"מ (חיפה) 820/95 מנהל הארנונה בעריית חיפה נגד אליעזר ומרים שוורץ שם קבעה כב' השופטת ברלינר כי הנישום:   "מנוע מלהעלות בכתב הערר טענות ונושאים אשר לא נכללו בהשגה שהוגשה על ידו. בנושא זה לא היתה צריכה לידון הועדה כלל, שכן המשיב לא העלה אותו בהשגתו. הדרך לתקוף את הארנונה עוברת תחילה בהשגה ומשיג שאינו מרוצה מההחלטה בהשגה, רשאי הוא לערור לועדת הערר באותו נושא. אין להעלות בועדת הערר נושאים שלא פורטו ולא נטענו בהשגה שהוגשה".   כן ראו ע"ש (ת"א) 1814/97 אחים עופר נ' עריית הרצליה, [פורסם בנבו]; עמ"נ (ת"א) 114/02 מנהלת הארנונה נ' הידרה [פורסם בנבו] מיום 25.3.03; בר"ם 793/08 רבוע כחול ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה [פורסם בנבו] מיום 6.11.08.

(1)        הנכס שבשלו נידרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2)        נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השמוש בו; (3)        הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4)        היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

ועדת הערר הפניתה בהרחבה לפסיקה הרלוואנטית בסוגיה זו, לרבות פסק הדין המנחה בע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עריית קרית ביאליק, נה(1) 156 (14.12.99) (להלן: "פס"ד מליסרון"), שם נקבע בין היתר, כי יש לחייב בארנונה את מפעילת הקניון בגין שטחי חניה לא מקורים הצמודים לקניון, הגם שאין חולק כי קיים ציבור בלתי מסוים הנהנה מהם, וזאת לאור היותה של מפעילת הקניון בעלת הזיקה הקרובה ביותר לשטחים אלו ומפיקה מהם הנאה.

...

בהתאם, לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעת ועדת הערר כי דין הטענה להידחות.

על כן נדחה הערעור גם בסוגיה זו. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

לטענת התובעים, הערייה גבתה ומוסיפה לגבות ארנונה בגין הנכס שמספרו 11502200009 על פי סיווגו כ"סככה צמודה לעסק" בשטח של 2,086 מ"ר. לטענתם, החיוב בארנונה עבור נכס זה שגוי.

הערייה נקטה בהליכי גבייה נגד התובעים בגין חובות ארנונה.

ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נידרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השמוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

...

סוף דבר הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת.

התביעה, למעט סעיף 7(5) בעמ' 12 לכתב התביעה, נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת את הוצאות ההליך בסך של 5,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

לטענת הערייה, מאחר שצו הארנונה של עריית רחובות איננו כולל החרגה של חניות הצמודות לנכס העקרי, הן נכללות בו. ההתייחסות של העותרים לעניין צ'ק פוינט מוטעית.

במסגרת פסק הדין שניתן בעירעור בענין היפרטוי קבע כך: "3. אנו סבורים שבית המשפט לעניינים מנהליים טעה בקבלו את העתירה. מוכנים אנו להניח שאכן מדובר בשינוי מדיניות מצידה של המערערת. ברם, אף אם מדובר בשינוי של מדיניות אין המערערת מנועה מלשנות מדיניותה כאשר מדובר בטעות בהתנהלותה בשנים עברו. במלים אחרות, אם הפיצול שנעשה בעבר בנכס אחד בין המחסן לבין החלק האחר היה מוטעה, רשאית המערערת לתקן את טעותה. כפי שנאמר בעבר, אין מטרתם של חוקי ההקפאה להנציח או להקפיא טעויות של הרשויות המקומיות. אם אומנם מדובר בטעות, אין ספק שהרשות המקומית רשאית לתקנה. זאת, בין אם מדובר בטעות הנוגעת לנכס קונקריטי ובין אם מדובר בטעות בעלת נפקות לגבי נכסים רבים...". (ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).

מעבר לנדרש, יצוין כי ההלכה לעניין שהוי מאיין, עניינה בטענות לגבי פגם משורשר בצוי ארנונה, והיא באה למנוע מצב דברים בו הרשות נידרשת להיתמודד עם טענות המועלות כנגד צו הארנונה בשל טענות לפגם משורשר כעבור שנים, וזאת בשל טעמים הנוגעים לאנטרס הצבורי (ר' עע"מ 867/11 עירית תל אביב יפו נ' אי.ב.סי. ניהול ואחזקה בע"מ (פורסם במאגרים, 28.12.2014) וכן דנ"מ 116/15 אי.בי.סי. נ' עירית תל אביב יפו (פורסם במאגרים) 9.2.2015 להלן: "עניין אי.ב.סי.")).

וביתר פירוט, העותרים מציינים בתגובה לכך, כי מאחר והארנונה הנגבית על ידי הערייה היא ברף הגבוה, לא יהיה ב"שיטת המכלול" כדי לשנות; כי חוו"ד ולדר שהוגשה מטעם הערייה חסרה, שכן היא איננה מתייחסת ל"מעגל הפנימי" בתוך צו הארנונה, ויש בה טעויות קשות נוספות שנעשו, ככל הנראה, מאחר והמטרה סומנה מראש וכי חוות הדעת מבוססת על ייעוץ משפטי שגוי והלכה שלא קיימת לפיה, כביכול, אם אין סיווג ספציפי לשטח טפל אז לכאורה יש לחייב לפי השטח העקרי.

...

אני סבורה כי בהתאם להלכה כפי שפורטה בעניין עיריית גבעת שמואל מצב דברים בו התיקון איננו מבקש לחול על פרק הזמן שקדם לתיקון, איננו נחשב כחיוב רטרואקטיבי.

אני סבורה כי מאחר ומדובר בשינוי רוחבי, שמעלה את שיעור הארנונה ביחס לשטח החניות באופן משמעותי ביותר, והשינוי איננו נובע משינוי עובדתי או ממידע שהוסתר על ידי הנישומים, מן הראוי להביא בחשבון אף את אינטרס ההסתמכות.

משעה שהעניין הוחזר ממילא לשקילה מחודשת על ידי המשיבה, מן הראוי שבעשותה כן, תידרש אף לנושא זה. לנוכח כל האמור, אני מורה למשיבה לשוב ולהידרש לשאלת החיוב בארנונה של החניות והמעברים נשוא העתירה, תוך התייחסות לסוגית הסבירות, במכלול ההיבטים שפורטו לעיל, וזאת תוך 90 יום מהיום.