לצוו הארנונה, מאחר שמדובר בתת-סיווג של "קרקע תפוסה", המוגדרת בסעיף 269 לפקודת העיריות, כ- "כל קרקע שבתחום הערייה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין". לגישת המערערת, היא לא מחזיקה ומשתמשת בשטח שהופקע ממנה ולא שולטת בו באופן פיזי, כך שהתנאים הנדרשים כהוראת סעיף 269 הנ"ל, אינם מתקיימים בעיניינה.
המשיב מציין, כי בהנתן שמדובר בקרקע שעיקר שימושה הוא חצר, גינה, או כל צורך אחר של מבנה הסמוך לה - אין המדובר בקרקע תפוסה ומכאן שאין דרישה לשליטה פיזית בשטח כתנאי לחיוב המחזיק בו בתשלום ארנונה.
במקרה שכזה, על אף קיומו של ציבור בלתי מסוים הנהנה מהקרקע, יושת החיוב בארנונה על הנהנה העקרי ממנה.
...
מכאן, הסיקה ועדת הערר כי לא ניתן לנתק את השטח ממבני העסקים הסמוכים אליו ואף אם הוא משמש גם ציבור בלתי מסוים, אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה כי סיווגו הנכון הולם את הוראת סעיף 9.3 הנ"ל.
במסגרת הערעור שמלפניי, הודיעו הצדדים כי מוסכם עליהם שגודלו המדויק של השטח שבמחלוקת ייקבע על ידם בהסכמה, או על ידי ועדת הערר וביקשו למקד את המחלוקת בשאלת אופיו של השטח וסיווגו לצרכי ארנונה בלבד.
כל מקרה נבחן כפי נסיבותיו הייחודיות ובנסיבות המקרה הנדון, מקובלת עליי עמדת המשיב לפיה זיקת ההנאה מהווה זכות נוגדת העלולה להגביל, במידה מסוימת, את זכות הבעלים.
בנסיבות בהן המערערת נחזית כבעלת הזיקה הקרובה ביותר לשטח, אני סבור כי אין בכוחה של האינדיקציה בדמות זיקת ההנאה, לכשעצמה, כדי להוציא את החלטת ועדת הערר אל מחוץ למתחם הסבירות המנהלי.
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ – דחיתי את הערעור.
