זאת ועוד, כבר נפסק כי יש להעדיף פרשנות שתוצאתה היא הטלת חיוב בארנונה על נכס שבעליו נהנה ממנו ומשתמש בו – ואין חולק כי כך הם המרתפים בבתים פרטיים - על פני פרשנות אחרת שתוצאתה היא כי נכס כאמור יהיה פטור מארנונה (ראו: ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עריית בני ברק (30.8.2006)).
איני סבור כי האמור בסעיף הנ"ל, במסגרתו מבקשת הערייה להבחין בין בריכות שחיה, שלא הוחרגו מהגדרת "שטח דירת מגורים", ובין מרתפים, שכן הוחרגו, יש בו משום "הודאה" כי מרתפים אינם חייבים בארנונה, שעה שבפועל הערייה מחייבת מרתפים בארנונה על פני עשרות בשנים.
עם זאת, משאושרה בקשת העותר, הגיש הוא בקשה נוספת שכותרתה "בקשה לעיכוב הליכים", במסגרתה טען כי מאחר שהוא מנהל מזה כשנתיים הליך של בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנושא חיוב הארנונה בגין שטחי מרתפים בפני מותב אחר בבית משפט זה, ראוי לעכב את ההליך דנן עד אשר תנתן הכרעה בהליך הייצוגי.
...
נוכח מסקנה זו, נראה שכבר בשנת 1986 יכולה הייתה העירייה לחייב בגין שטחים משותפים בבנייני מגורים, מחסנים ומרפסות בארנונה – כל עוד שטחים אלה מקורים" [ההדגשה הוספה – ש.ב.]
הנה כי כן - ההבהרה נשוא העתירה דנן אינה משנה מבחינה מהותית את כללי החיוב בארנונה החלים על דירות מגורים.
אף בעניין זה סבורני כי הצדק עם המשיבות.
סוף דבר
העתירה נדחית.
