מדובר, לפי חוות הדעת, בפער של 38%, ובהתאם לכך, ובהתייחס לשעור הארנונה המוטל בירושלים על משרדים שירותים ומסחר – התבקש לקבוע תעריף סביר של 197₪ למ"ר.
הטיעונים בעתירה הסתמכו במידה רבה על חוות הדעת של מר וקחי ועל יסודם התבקש לקבוע כאמור, שהחיוב בארנונה המוטל על מחזיקי אולמות אירועים בירושלים הוא מפלה ובלתי סביר באופן קצוני.
צוין בעתירה, שאולמות אירועים הם מטבע הדברים נכסים "עתירי שטח". אשר על כן, הפער הממוצע בשיעור הארנונה המוטל על מחזיקי אולמות אירועים בירושלים אל מול מחזיקי אולמות אירועים ברשויות אחרות – העומד על 39% בממוצע – מטיל על המחזיקים נטל כלכלי ממשי העומד על מאות אלפי ש"ח. נטל זה מכביד במיוחד בהשוואה לאולמות אירועים המופעלים על ידי בתי המלון בירושלים.
ומדוע?
אכן, העמקה בנתונים שבחוות הדעת מעלה, שמלבד רמת גן ובאר שבע ישנן שלוש רשויות נוספות שצוינו בטבלה, שהארנונה שבהן לאולמות אירועים היא בסדר הגודל של הארנונה בירושלים בפערים של חלקי אחוזים או אחוזים בודדים.
...
כך הדבר, שכן אפילו אם נפל פגם כפי הנטען בהליך התקנת צו המיסים כעניין של סבירות ההליך להבדיל מסבירות התוצאה (השוו ודוקו עע"מ פרשת הריבוע הכחול שלעיל, בפסקה כ"ג (3); יואב דותן, "שני מושגים של סבירות", ספר שמגר 417 (כרך א' 2003)), הרי שמשעה שמסקנתי היא כאמור לעיל ובהרחבה שהחלטת המשיבה היא סבירה לגופה, אין בפגם הנטען בנסיבות המקרה כדי להצדיק התערבות בהחלטה (וראו עוד והשוו, יואב דותן, "הקשר הסיבתי במשפט המינהלי", ספר חשין 261 (2009)).
אלא שבעניין זה קיים על פניו הפרש משמעותי בין שקילת השיקולים הרלבנטיים על ידי המועצה וסבירות ההחלטה שהתקבלה על ידה לבין שקילת עמדה קונקרטית וחוות דעת מקצועית שבצידה – ומבלי שהעותרים ביססו לפני זכות טיעון במשמעותה זו.
בשל מכלול טעמים אלו מסקנתי היא אפוא שאין לקבל בנסיבות המקרה את טענת העותרים לפגם בהליך התקנת צו הארנונה בהתייחס לשמיעת טענותיהם הקונקרטיות.
התוצאה
התוצאה היא שהעתירה נדחית.
