מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

חיוב ארנונה במאות אחוזים

בהליך תובענה ייצוגית (ת"צ) שהוגש בשנת 2019 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

בשנות השמונים, כאשר האינפלציה הגיעה למאות אחוזים בשנה, והמצב הכלכלי ששרר בארץ היה בלתי יציב, החליט המחוקק, במסגרת הסדרים רבים נוספים שנועדו לייצב את מצב המשק, להטיל מיגבלות גם על קביעת שעורי הארנונה על-ידי הרשויות המקומיות.
בשנת 2007, כאשר הערייה הבינה שהכללת בריכות שחיה בפרק "הנכסים המיוחדים" אינו מאפשר לה לחייב בריכות שחייה פרטיות, היא הוסיפה את תת סיווג בריכות השחייה לרשימת הנכסים בפרק 4.1 שעניינו "נכסים המשמשים מבני מגורים". מכאן מתחייבת המסקנה כי חיוב בריכות השחייה בבתי מגורים נכלל לראשונה בצוי הארנונה החל משנת 2007 וכי בשנת 2007 רשאית הייתה העיריה להוסיף את הסווג שהיה "הטלת ארנונה לראשונה". ודוקו: בנגוד לטענת המבקשים, לא מדובר בשינוי שיטת מדידה.
...
סיכום בשים לב לכל האמור הגעתי למסקנה כי לא עומדת למבקשים כל עילת תביעה כנגד העירייה בגין גביית ארנונה בשל החזקת בריכות שחייה בבתי מגורים.
מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בשאלות נוספות כגון משמעות השיהוי בהעלאת הטענה, וקיום התנאים השונים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית.
על כן הבקשה נדחית.

בהליך ערעור מנהלי (עמ"נ) שהוגש בשנת 2014 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

המערערת גורסת כי משנת 2008 ואילך רשאי המשיב להעלות את התעריף ב 10% בכל שנה, עד ליישום מלא של השינוי, אך בפועל מתחילת שנת 2012 חויבה המערערת החל מיום 1.7.10 בגין שטח החצר בחיוב מלא בסווג מסעדות, העולה במאות אחוזים על התעריף החוקי, לשיטתה.
הקריאה להרחיב את סמכויות ועדת הערר בחקיקה מתאימה, קיבלה ביטוי בפסיקה, בדברי של הנשיא שמגר בבג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עריית פתח-תקוה: "אגב, לו היתה נשמעת דעתו של בית משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערערו מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כדי לאפשר השגה ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה,ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל" .
...
כאמור, בית המשפט בענין אלמוג הגיע למסקנה, כי אין לקבל את ההבחנה שעושה המשיב בין נכסים "ותיקים" לבין נכסים "חדשים". ההיגיון העומד בבסיס קביעה זו, מקובל גם עלי, ואיני מקבלת את עמדת המשיב כי יש להחיל את עקרון ההעלאה המדורגת על חלק מהנכסים (הישנים) אך אין להחילו על חלקם האחר (החדשים).
כפי שכבר ציינתי, עמדתו של המשיב לגופו של ענין וההבחנה הנעשית על ידו, בין נכסים ישנים לנכסים חדשים, אינה מקובלת עלי.
הערעור נדחה בזאת.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2010 בעליון נפסק כדקלמן:

נוכח כללי ההתישנות, הוגבלה התביעה לשנים 2004-1997; אולם, החל משנת 1985 קובעות הוראות ההקפאה שבדיני הארנונה "שירשור" משנה לשנה, כך שבידי רשות מקומית להגדיל את תעריפי הארנונה מדי שנה רק בהתיחס לחיוב שנעשה כדין בשנה שקדמה לה; אשר על כן, חרף מיגבלת ההתיישנות בכל הנוגע לסעד ההשבה (ראו רע"א 187/05 נסייר נ' עריית נצרת עילית (לא פורסם), פסקה 36 לדברי השופטת ברלינר, להלן פרשת נסייר), חויבה ההכרעה בשאלת חוקיות הסווג בהתיחס לחיובים בשנים הקודמות.
טענת ההפליה ואי סבירות התעריפים כנטען, הפערים של מאות אחוזים בין התעריפים שנקבעו על-ידי המשיבה החל משנת 1996 לאיזור א' לבין אלה שנקבעו לאיזור ב', מעידים על הפליה אסורה ואי סבירות.
...
סיכומו של דבר, אציע כי הערעור יתקבל חלקית – כמפורט בפסקה כ"ד מעלה.
המשיבה תשלם שכר טרחתם של באי כוח המערערת בסך 15,000 ₪.
חברי מציע ליתן כבר עתה הוראה על השבה חלקית – ובעניין זה סבור אני, כמו חברתי השופטת ארבל, כי אין מקום היום להקדים את ההכרעה בדיון הנוסף.

בהליך ערעור מנהלי (עמ"נ) שהוגש בשנת 2013 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

נציג מטעם המשיבה שערך ביקור בדירה שבמחלוקת ביום 6.1.10 והעלה על הכתב את ממצאיו לרבות תמונות, כתב במימצאי הבדיקה, בין היתר, כי "יש לבדוק פעילות עסקית בנכס זה". המשיב, בהסתמך על דו"ח הבקורת, קבע כי במקום מתבצעת פעילות עסקית ובהתאם שינה את סווג את הדירה מסיווג "מגורים" לסיווג השיורי של "בניינים שאינם משמשים למגורים" כשמשמעות השינוי הנה העלאה תעריף חיוב הארנונה במאות אחוזים.
...
לאחר שבחנתי את כתבי הטענות לעומקם ולאחר ששמעתי את הצדדים, נראה לי כי התשובה לשתי השאלות היא שלילית.
סוף דבר לאור האמור הערעורים מתקבלים במובן זה שהחלטת ועדת הערר מיום 12.10.10 לדחות את הערר שהגישו המערערים בטלה.

בהליך עתירה מנהלית (עת"מ) שהוגש בשנת 2013 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

מדובר, לפי חוות הדעת, בפער של 38%, ובהתאם לכך, ובהתייחס לשעור הארנונה המוטל בירושלים על משרדים שירותים ומסחר – התבקש לקבוע תעריף סביר של 197₪ למ"ר. הטיעונים בעתירה הסתמכו במידה רבה על חוות הדעת של מר וקחי ועל יסודם התבקש לקבוע כאמור, שהחיוב בארנונה המוטל על מחזיקי אולמות אירועים בירושלים הוא מפלה ובלתי סביר באופן קצוני.
צוין בעתירה, שאולמות אירועים הם מטבע הדברים נכסים "עתירי שטח". אשר על כן, הפער הממוצע בשיעור הארנונה המוטל על מחזיקי אולמות אירועים בירושלים אל מול מחזיקי אולמות אירועים ברשויות אחרות – העומד על 39% בממוצע – מטיל על המחזיקים נטל כלכלי ממשי העומד על מאות אלפי ש"ח. נטל זה מכביד במיוחד בהשוואה לאולמות אירועים המופעלים על ידי בתי המלון בירושלים.
ומדוע? אכן, העמקה בנתונים שבחוות הדעת מעלה, שמלבד רמת גן ובאר שבע ישנן שלוש רשויות נוספות שצוינו בטבלה, שהארנונה שבהן לאולמות אירועים היא בסדר הגודל של הארנונה בירושלים בפערים של חלקי אחוזים או אחוזים בודדים.
...
כך הדבר, שכן אפילו אם נפל פגם כפי הנטען בהליך התקנת צו המיסים כעניין של סבירות ההליך להבדיל מסבירות התוצאה (השוו ודוקו עע"מ פרשת הריבוע הכחול שלעיל, בפסקה כ"ג (3); יואב דותן, "שני מושגים של סבירות", ספר שמגר 417 (כרך א' 2003)), הרי שמשעה שמסקנתי היא כאמור לעיל ובהרחבה שהחלטת המשיבה היא סבירה לגופה, אין בפגם הנטען בנסיבות המקרה כדי להצדיק התערבות בהחלטה (וראו עוד והשוו, יואב דותן, "הקשר הסיבתי במשפט המינהלי", ספר חשין 261 (2009)).
אלא שבעניין זה קיים על פניו הפרש משמעותי בין שקילת השיקולים הרלבנטיים על ידי המועצה וסבירות ההחלטה שהתקבלה על ידה לבין שקילת עמדה קונקרטית וחוות דעת מקצועית שבצידה – ומבלי שהעותרים ביססו לפני זכות טיעון במשמעותה זו. בשל מכלול טעמים אלו מסקנתי היא אפוא שאין לקבל בנסיבות המקרה את טענת העותרים לפגם בהליך התקנת צו הארנונה בהתייחס לשמיעת טענותיהם הקונקרטיות.
התוצאה התוצאה היא שהעתירה נדחית.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו