שאלה עקרונית זו – האם בעל שחויב בגט האם יכול להתנות תנאים כלשהם או לא – שאלה זו כבר נידונה בתשובתו של מהרשד"ם (אבהע"ז בתשובה סימן מא בסוף התשובה) ושם העלה בתשובה:
"שגם במקום שכופין את הבעל לגרש, אם הבעל תולה את הגט בתנאי שנקל לקיימו על ידי האישה, אזי אין לבית הדין לכופו לגרש ללא תנאי והעושה כן הרי זה מרבה ממזרים."
וזאת מאחר שהגט בטל דגט מעושה הוא.
וכ"כ בפס"ד בבית הדין הגדול תיק מס' 2521־21־1 בעיניין בעל שהתעסק עם חמותו, וכתב שם:
"גם מן ההיבט של טענת מאיס עלי יש לומר שגם לשיטות שאין חיוב בגט במאיס עלי, מכל מקום במעשים שעשה הם כ"כ מאוסים שאין שום אישה שתסכים לחיות עם בעל מעשים כאלה."
ומה שסברו שאין מאיס עלי מחייב בגט גם כשיש אמתלאות, היינו כאשר ישנן נשים שיכולות שלא למאוס בבעל כזה אבל בהתנהגות של בעל זה אין כל אישה יכולה שלא למאוס.
אמנם הרבה חלקו על הקביעה הזו ושגם באמתלה מבוררת סובר הרמ"א (עז, ג) שאין לחייב רק שיש מצוה לגרש – וכבר הארכתי בנושא זה בפסק דין בתיק (רבני נתניה) 467862/1 (פורסם במאגרים משפטיים) – מכל מקום באמתלת מאיסות מבוררת כל כך כמו בתיק זה שלפנינו, כשמדובר במעשים נפשעים שהם מעשים מגונים בבתו הקטינה – שדבר המאיסות והדחייה הגדולה מהמעשים הללו שווה בכל נפש ולא רק אצל התובעת – נראה שיש לסמוך על דבריו לצורך חיוב בגט.
...
מאידך גיסא נראה כי אין הגדרתו של אסיר כדין חולה שדינו שאם יוכל להתרפאות אפילו לאחר שישה חודשים, אין בו בו דין כפייה (כמובא בשו"ע ובנ"כ וכפי שצוטט בדברי חברי), משום ששם הינו אנוס גמור בניגוד למקרה דנן שבו בסופו של דבר מעשיו הנפשעים גרמו למציאות הזו של מניעת העונה, ולא ניתן להגדירו כאנוס ממש.
ההוכחה מדברי ה"עונג יום טוב"
איני סבור שהוכחתו של הגר"א לביא שליט"א בספרו "עטרת דבורה" מדברי השואל מדברי ה"עונג יום טוב" (שצוינה לעיל בדברי חבריי), שסבר שאסיר נחשב פושע ביחס לגרמתו במניעת העונה, יש בה די כדי להגיע למסקנה מרחיקת לכת של דין כפייה באסיר כאשר בדברי תשובתו הקצרים כתב העונג יום טוב בפירוש שהגדרתו של אסיר הינה כהגדרת אנוס.
אנו קובעים מועד לגט יום חמישי כ"ו בתמוז התשע"ג (4 ביולי 2013) בשעה 09:45, על כל צד להביא עמם עד/ה קרוב/ת משפחה מדרגה ראשונה בלבד (רצוי אב) + כתובה ותעודת נישואין (או העתק, ניתן להשיג מהרבנות המקומית שבה נרשמו לנישואין הצדדים) וכן תעודת זהות וספח בלבד.
