חידוש רישיון נשק לאחר השעיה משטרתית

הוא טען, שכאשר החל להתלבש בבוקר הארוע, אמרה לו המנוחה ששני ילדיהם הקטנים מרבים לשחק ליד קרטון בו היה מצוי האקדח, ואת אשר היתרחש בהמשך, תיאר המערער כך: "הוצאתי את האקדח מהקרטון שמתי אותו על המיטה, ואמרתי למנדי תראי איך האקדח מלוכלך, אני לא יודע בכלל אם הוא יורה לא טווחתי כבר שנתיים בערך. מאז הפעם האחרונה שהיה צריך לחדש את הרישיון רק אז טווחתי בנשק. את הנשק מעולם לא ניקיתי. באזשהו שלב היא קמה להתקלח... אני ירדתי למטה והתחלתי להתלבש שמתי 2 כוסות לקפה שמעתי שהיא מצחצחת שיניים אז עליתי למעלה לשאול אותה איפה היא רוצה את הקפה אם למעלה או בסלון. כשנכנסתי לחדר, ראיתי שמנדי עומדת בכניסה של המקלחת והאקדח ביד שלה, היא שאלה אותי איפה הפילים בקנה תוך שהיא מחזיקה את האקדח כשהקנה מול הפנים שלה. לפתע שמתי לב שהנצרה פתוחה, צעקתי לה לא, קפצתי לכיוון שלה לתפוס את האקדח ואז כאשר היד שלי היתה קרוב שמעתי 'בום' היא נפלה ראיתי שיורד לה דם מהראש, פרקתי את האקדח שלא תהיה עוד פאשלה". לשאלה אם פרץ ויכוח בין בני הזוג בזמן האחרון, השיב המערער: "לא היה בינינו ויכוח אף פעם פשוט אף פעם. אנשים התפלאו איך אנחנו מצליחים להיסתדר גם עובדים ביחד גם חיים ביחד". המערער הוסיף ואמר שהוא לא שמע את המנוחה דורכת את האקדח, ולשאלה כיצד הוא מסביר את העובדה שהיה כדור בקנה, השיב המערער "אני לא יודע". לבסוף נישאל המערער, כיצד החזיקה המנוחה את האקדח, והשיב: "ראיתי את מנדי עומדת ליד הקרטון בין דלת הכניסה לחדר ובין דלת האמבטיה כשהיא מחזיקה את האקדח ביד ימין והקנה לכיוון הפנים שלה". בהודעה נוספת מאותו יום (ת/7) הוסיף המערער לדבר בשבחה של מערכת היחסים בינו למנוחה, ושלל לחלוטין את האפשרות שהיא החליטה להיתאבד ("לא אין לה על מה, אני מאחל לכל זוג מערכת יחסים כזו חיים כאלה").

ואם בכל אלה לא די, אתה מוסיף ותוהה, מדוע דוקא לשאלות הנוגעות לנשק – אם הוא נפרק לאחר המטווח, מי דרך אותו, ומדוע היה ללא נרתיקו - השיב המערער באומרו שהוא "לא יודע" או "לא זוכר" (לדוגמה ראו ת/27, תעתיק 10/00, עמ' 51) , והרי את פרטיהם האחרים של האירועים אשר קדמו לירי הוא זכר היטב.

המשיבה סבורה כי התפנית בגירסת המערער התרחשה כאשר הבין כי לזירה הוזמנה המעבדה הניידת של משטרת ישראל, אשר בדיקותיה היו עלולות לגלות כי הוא בא במגע עם האקדח.

...

לאור כל האמור, רשאים היו שופטי הרוב לקבוע, כי הוכח, ומעבר לכל ספק סביר, כי המערער ביצע עבירת רצח, הואיל ומותה של המנוחה לא נגרם בתאונה, אלא בירי יזום שלו.

לעניין זה מקובלת עלי השקפתה של באת-כוח המשיבה, לפיה מהווה הוראתו של סעיף 80 לחוק בתי המשפט אחד מאדניה של שיטת המשפט הנהוגה בישראל, והיא מבטאת השקפה משפטית בדבר דרך ההכרעה הרצויה במותב בו נחלקו הדעות.

באשר למבחניו של ה"ספק הסביר", לעניין זה הקדיש בית משפט זה דיון נרחב במספר הזדמנויות (ראו לדוגמה ע"פ 347/88, דימיאניוק נ' מדינת ישראל, (פד"י מז(4), 221, 644 ואילך; ע"פ 6351/94, בן-ארי נ' מדינת ישראל, 45; ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פד"י נד(4), 653; דנ"פ 4342/97, 4530, מדינת ישראל נ' אלעביד, פד"י נא(1), 736, 858), ועל כן לא מצאתי מקום להרחיב בסוגיה זו. לאור כל האמור, דעתי היא שהרשעת המערער בעבירת רצח, בדין יסודה, ועל כן אני מציע לחברי לדחות את הערעור.

התובע לא חתם על ההארכה האחרונה 1-6/04; ג. עם קבלת התובע לעבודה, נדרש הוא למלא "שאלון לבדיקת מידע על הרשעה בעבירה פלילית, משמעתית, צבאית של מועמד לשירות המדינה" (להלן – השאלון); ד. בשאלון השיב התובע בשלילה לשאלות בדבר הרשעה או קיום הליכים פליליים או משמעתיים נגדו, וזאת על אף שאותה עת התנהלה נגדו חקירה משטרתית; ה. לאחר קבלת התובע לעבודה פעלו הגורמים המוסמכים במשרד לקבל הרשאה וצו הסמכה לביצוע חקירה, מעצרים, עיכובים וכו' כמו גם רשיון לנשיאת נשק ע"ש התובע ועובדים נוספים כמתחייב לצורך מילוי תפקיד מפקח ביחידה; ו. הגורמים המוסמכים במשרד לבטחון פנים הודיעו לאנשי המשרד כי הסמכת התובע לא אושרה על ידי משטרת ישראל ללא שציינו את סיבת אי ההסמכה; ז. בשל העדר ההסמכה נבצר מהתובע למלא כל תפקידי מפקח פיצו"ח; ח. הנהלת המשרד וממוניו לא ידעו על קיומה של חקירה משטרתית כנגד התובע וכי זו הסיבה לאי ההסמכה; ט. המשרד לא ידע על הגשת כתב אישום כנגד התובע עד לפרסום כתבה בעתון בנושא ובירור הענין למול הנציבות; י. משהוברר שהוגש כנגד התובע כתב אישום, ולאור מועד סיום חוזה ההעסקה ב-30/6/04 נועץ המשרד עם הנציבות אשר המליצה שלא לחדש לתובע את חוזה ההעסקה; יא. נערכה היוועצות בין הגורמים המוסמכים במשרד ובנציבות ונבחנה אף אפשרות הארכת החוזה והשעיית התובע.

...

ביום 11.8.04, נתנה החלטה בבקשה שבחלקה האופרטיבי קבעה כך: "משקבענו שלכאורה, לא נפל פגם באי הארכת חוזה ההעסקה, שהמשיבים שקלו, לכאורה, שיקולים רלבאנטיים וההחלטה בדבר אי הארכת חוזה ההעסקה נתקבלה, לכאורה, בתום לב, מטעמים עינייניים והנה מידתית וסבירה ומשהוכח, לכאורה, שההליך בו נקטו המשיבים טרם קבלת ההחלטה היה כדין ובתום לב, ולאחר ששקלנו את מאזן הנוחות-הננו קובעים שדין הבקשה להידחות". שתי שאלות עיקריות מצויות במחלוקת בין הצדדים בתביעה שבפנינו: האם בין הצדדים קיים חוזה בלתי מוגבל בזמן, כטענת התובע, או שמא, כטענת הנתבעת, חוזה ההעסקה שבין התובע לנתבעת הנו חוזה מיוחד להעסקת עובד חיוני-המוגבל בזמן.

נוכח כל האמור, הנני קובעת כי ההליך בו נקטה הנתבעת טרם קבלת ההחלטה על סיום העסקת התובע היה כדין-תחילה פנה המשרד לנציבות לקבלת הנחיות בנידון, בהמשך נערך דיון פנימי בהשתתפות גורמים מוסמכים במשרד ובנציבות בו נשקלו החלופות הרלבנטיות כאשר בסכום הדיון נתקבלה כוונת הנתבעת שלא לחדש את חוזה ההעסקה.

לעניין השעיה תחת פיטורים אוסיף שמקובלת עלי עמדת הנתבעת בעניין זה, שבאה לידי ביטוי בתצהיר פנצר, לפיה על אף שחלופה זו נשקלה (כפי שגם עולה מהמסמכים שבחלקם הובאו לעיל), הוחלט בסופו של יום שלא לאמצה.

נוכח האמור ומשקבעתי עובדתית כי לא נפל פגם באי הארכת חוזה ההעסקה של התובע, שהנתבעת שקלה שיקולים רלבנטיים וההחלטה באשר לאי הארכת חוזה נתקבלה בתום לב ומטעמים ענייניים והינה מידתית וסבירה ומשהוכח שההליך בו נקטה הנתבעת טרם קבלת ההחלטה היה כדין ובתום לב-התביעה נדחית.

במכתב שקבל העותר מהממונה, שכותרתו "החלטת הממונה בערר" נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "בחינת בקשתו של העורר לחדש את הרישיון נבחנה מחדש ע"י הרשות המוסמכת לאור עמידת העורר בתבחינים ע"פ כתובתו בת"ז, ותגובת המישטרה במסמך 140630613 מיום 9 דצמבר 2013 בו המישטרה אינה חוזרת מסירובה להחזיר לעורר את הרישיון בגין תיק פ"א 214229/13 מ- 17.5.13 בעבירה של הדחה בחקירה שניסגר מחוסר ראיות. תיק פ"א 98200/13 מ- 3.3.2013 בעבירות של היזק לרכוש במזיד ותקיפה סתם בן זוג שניסגר מחוסר ראיות.

לאחר שעין הממונה בחומר שעמד בפניו, ושקל את כל השיקולים, את טיעוניו של העורר מחד ואת עמדת המישטרה והאנטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החליט הממונה שלא לתת בידי העורר רישיון לכלי ירייה.

בנסיבות ענייננו, בהן צו בית המשפט האוסר על העותר להחזיק נשק ניתן במעמד צד אחד, ובפני פקיד הרשוי שביטל את רישיון החזקת הנשק של העותר לא היו נתונים הנוגעים לעניין מעבר לצוו עצמו, ובוודאי שלא היתה בפניו התייחסותו של העותר, והנשק של העותר היה מופקד במישטרה, ספק בעיני אם היתה הצדקה לבטל את רישיון החזקת הנשק של העותר בשלב בו הוא בוטל.

...

וב"כ המשיב טוענת, כי על רקע עובדות המקרה "עדיין לא ניתן לומר שהעותר אינו מהווה סיכון אם יאחז בנשק", וכי החלטת המשיב, "נוכח הראיות שהיו בידיו ולנוכח העובדה העולה מן התיקים, שעדיין מתקיים קשר כלשהו בין המתלוננת לעותר", סבירה, ואין מקום להתערב בה. דיון והכרעה עיינתי בעתירה ובתגובה לה, על נספחיהן, ושמעתי את טיעוני הצדדים ומסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל.

שנית, האירוע המתואר בתלונתה הראשונה של המתלוננת, רחוק מלהצדיק את המסקנה שהחזרת רשיון החזקת הנשק לעותר תסכן את הציבור או את המתלוננת.

סוף דבר, נוכח כל האמור, אני מקבל את העתירה ומורה למשיב לחדש את רישיון החזקת כלי יריה שהיה לעותר קודם החלטת המשיב לבטלו.

אני מחייב את המשיב בתשלום הוצאות ושכ"ט העותר בסך של 12,000 ₪, להיום.

הרקע העובדתי 2.1 העותר, עורך דין במקצועו (על אף השעיה זמנית מיום 15.7.15 עד ליום 14.11.19) והחזיק ברישיון לאקדח משנת 1991 מתוקף הוראות מעבר (משמר) בייעוד "נשיאה". תוקף הרישיון טרם ביטולו היה עד ליום 31.7.16.

2.4 ביום 24.7.16 הפקיד העותר את נשקו, לטענת המשיב, כשלוש שנים לאחר הדרישה לעשות כן. 2.5 באותו היום הגיש העותר בקשה חדשה לנשיאת אקדח ברישיון, בקשה שנדחתה ביום 5.10.16 בהמלצת משטרת ישראל בשל " ידיעות רבות הקשורות למירמה וירי". ערר שהגיש העותר – נדחה.

ביום 24.7.16, כשהגיש העותר בקשה לחידוש הרישיון ונידרש להפקיד את נשקו , הפקיד אותו עוד באותו היום.

...

יש לזכור כי ההחלטה הראשונה על ביטול הרשיון מיום 28.10.13 ניתנה ביום 28.10.13, לאחר שתיק 496166/2010 כבר נסגר עוד קודם לכן מחוסר ראיות, ונפתחו שני התיקים הנוספים באוקטובר ונובמבר 2012, שבשניהם קבל העותר בסופו של דבר את תביעתו או את חלקה הגדול.

מכאן, שאין בסיס עובדתי לייחס לעותר עבירה פלילית והפרת תנאי הרישיון בכך שבמהלך שלוש שנים נמנע מהפקדתו על אף שידע על כך. 5.8 המסקנה המתבקשת היא כי החלטת המשיב לשלילת רישיונו של העותר איננה מעוגנת בטעמים כבדי משקל.

לסיכום 6.1 העתירה מתקבלת.

לאחר קבלת חוות הדעת של ד"ר דוברוסין ועמדת משרד הבריאות, והגם שהעותר לא הגיש ערר נוסף, הממונה נתנה, בתאריך 5.1.21, החלטה נוספת בענין רישיון הנשק שלו, שכותרתה "החלטת הממונה בערר". בהחלטה זו אין אזכור לחוות הדעת של ד"ר דוברוסין, אולם מוזכרת בה עמדת משרד הבריאות בנוסח הבא: "לעמדת משרד הבריאות – על פי מידע שנתקבל ממשרד הבריאות נמצא שהמבקש כשיר לנשיאת נשק לשנה. עוד צויין שעל מנת לחדש את הרישיון בעוד שנה, יהיה על המבקש לבצע בדיקה פסיכיאטרית חוזרת לאחר הערכה פסיכודיאגנוסטית." הממונה החליטה לדחות את בקשת העותר ונימקה את החלטתה בכך שבחרה "לאמץ את עמדת משטרת ישראל לפיה הגם שלא הוגשו כתבי אישום, נשקפת מסוכנות בהחזקת כלי ירייה בידי המבקש", ובכך ש - ".. העובדה כי משרד הבריאות המליץ על רישיון לתקופה זמנית של שנה בלבד וקבע תנאים לחידושו של הרישיון מחזקת כי עשויה להתעורר מסוכנות בהחזקת כלי ירייה בידי המבקש". המסקנה שהממונה הסיקה מעמדת משרד הבריאות, הפוכה לחלוטין מההערכה של משרד הבריאות ומחוות דעתם של שני הפסיכיאטרים שבדקו את העותר.

...

העותר הגיש ערר על ההחלטה והערר נדחה, והעותר לא תקף את ההחלטה בערר.

בענייננו, בסופו של דבר, הגם שלא ברור האם הממונה שנתנה את ההחלטה האחרונה מיום 5.1.21 ראתה את חוות דעתו של ד"ר דוברוסין, היא התייחסה בהחלטתה לעמדת משרד הבריאות – המשקפת את עמדת ד"ר דוברוסין – והסיקה ממנה את המסקנה שהסיקה.

סוף דבר ההחלטה על מתן רישיון נשק זמני לעותר לתקופה של שנה מאז הודעת משרד הבריאות, לוקחת בחשבון את כל הנתונים הנוגעים לענין, אחד אחד וכולם יחד, ומאזנת בין המשקל המסוים, ההולך ופוחת עם הזמן, שיש לתת לתיקים שנפתחו נגד העותר ונסגרו באופן שנסגרו, לבין המשקל שיש לתת לאינטרס של העותר להחזיק נשק על רקע התבחין המתקיים בו, ולמשקל שיש לתת לחוות הדעת של הפסיכיאטריים ולעמדת משרד הבריאות בנוגע לכשירות הנפשית של העותר לשאת נשק.

נוכח כל האמור, העתירה מתקבלת.