חיבור דרך פרטית לכביש ציבורי

פירוק שתוף מוחלט המנתק את השתוף בין הצדדים בכל חלקי החלקה – בהקשר הזה יובהר כי הצעת חלוקה 1 נותנת לשני הצדדים מגרשים הגובלים למערכת הכבישים הציבורית, שכן מגרשם של התובעים גובל לחלקה 142 שהיא רחוב מוסדר ולמפרץ הרחבה לכביש מאושר מס' 10 (סומן ע"י המומחה כמגרש 35/1), ובמקביל המיגרש המוקצה לנתבעים גובל במיגרש 35/1 הנ"ל. בהתאם להצעת חלוקה זו (מס' 1), לא קיים צורך ב'הפקעת' שטח פרטי מהצדדים כדי לאפשר גישה למגרשו מן ואל הדרך הציבורית.

מאחר וכבר קיימת הפקעה בחלקה 35 בשטח שהנו גדול יחסית (1,033 מ"ר), ומאחר ומרביתו של שטח זה בא על חשבון חלקו של התובע (שחלקו היחסי בחלקה יותר גדול), נראה כי אין הצדקה לאפשר הפקעה נוספת של 126 מ"ר מחלקו של התובע (ההפרש בשטח המגרשים נטו, בשתי ההצעות), לצורך סלילת דרך פרטית המאפשרת חיבור של מגרשם של הנתבעים למערכת הדרכים הציבורית – בהתאם להצעת חלוקה 2.

...

לאור המקובץ לעיל, מצאתי להעדיף את החלוקה המוצעת בהצעת חלוקה 1 לפי חוות דעתו של המומחה.

בשולי הדברים, אני רואה מקום להוסיף ולציין כי גם במקרה והייתי מגיעה למסקנה אחרת שלפיה שתי ההצעות דומות מבחינת מאפייניהן ואין מקום להעדפת הצעה אחת על פני השניה, דומה כי בשים לב להיקף זכויותיו של התובע בחלקה לעומת הנתבעים, ראוי היה לבכר את העדפתו של התובע כבעלים של 5/6 מהחלקה.

סוף דבר התביעה מתקבלת ובהתאם לכך הריני מורה על פירוק השיתוף בחלקה 35 על דרך של חלוקה בעין לפי הצעת חלוקה 1 בתשריט שצורף לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מיום 21/11/2017.

השנייה, הבדיקה שנעשתה לאחר ההצפה השנייה ואשר הביאה למסקנה כי החיבור למערכת הציבורית הנו דרך שוחה שאינה מספיק נמוכה ביחס למיקום השוחה הפרטית, אינה בדיקה מסורבלת או כזו הדורשת זמן, מאמץ או עלות מיוחדים ונעאמנה עצמו עת נישאל על כך בחקירתו הנגדית הסביר כי לצורך בדיקת גבהים, נציגי הנתבעת לא היו נזקקים לכניסה לתוך הבית והיה צריך "... לפתוח את השוחה האחרונה בבית, את השוחה בכביש ואז מודדים את השיפוע ואת הפרש השיפוע בין שניהם" (עמ' 17 לפרוט'), בדיקה שבנקל ניתן היה לבצעה לאחר ההצפה הראשונה ובכך למנוע את אירועה של השנייה זמן קצר אחרי.

...

לאור כל האמור ומשלא הוכחה עילה לחיוב המועצה, אני מורה על דחיית ההודעה לצד שלישי.

סוף דבר לאור המקובץ, לאחר שקבעתי כי הנתבעת אחראית לנזקיהם של התובעים, לאור סכום הנזק שסוכם בין הצדדים (כשזה כולל הוצאות ושכ"ט) ולאור שיעור האשם התורם שהוטל על התובעים, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 88,500 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים.

אני מורה על דחיית ההודעה לצד ג'.

בסעיף 4 "...שני קטעים נסללו על דרך עפר קיימת, באופן אשר חיבר בין קטעי אספלט קיימים, ואילו קטע אספלט נוסף נסלל מעל קטע אספלט קיים ובהמשך לו, באופן שחיבר בינו לבין יתר הקטעים- כלומר, כיום מדובר בכביש סלול אספלט מתחילתו ועד סופו אשר לא נותר בו אף קטע של אדמת כורכר חשופה." פיאוארה העיד בחקירתו הנגדית כי "מדדנו כל מקטע ומקטע מה שהיה טרי ומה שהיה ישן והגענו עד למעלה כאשר החלק הקריטי מבחינתו, הוא החלק היתחברות לכביש ששם היינו חייבים תמיד לשלב 4X4. לפני זה, זה היה סוג אספלט לא עביר, זה לרכבים חקלאיים ולא רכבים פרטיים. אולי טרקטורים. זו הייתה דרך קטנה וצרה ולא עבירה." (פרוטוקול עמ' 10 ש' 1-4).

אולם, לשיטתי אין בקביעה זו די. שכן, כאשר מדובר בדרך המצויה מזה שנים, ונערך בה שפוץ המשמר את המצב הקיים, ספק אם הדרך הראוי לנהוג הנה הוצאת צו הריסה מינהלי, ולא מדובר בשימוש לא מידתי ולא תואם בסמכות המנהל הצבורי.

...

לפיכך הנני מורה על מחיקתו של המבקש 1 מן הבקשה.

המבקש גם מעיד כי אינו נוהג וילדיו מסיעים אותו וכי לא שם לב במדויק מה היה שם ומה תוקן, ובסופו של דבר הבהיר " היה אספלט, אבל היינו הולכים על האספלט הישן. היה גשם ובגלל הגשם היו בורות בכביש, ואז אנחנו תיקנו את זה." (עמ' 10 ש' 13-14).

לא נטען לקיומה של כל תוכניתמתאר המתווה דרך, שאינה "מטרוקה", בתוואי זה או קרוב לו. סיכומו של דבר הבקשה לביטולו של צו ההריסה מנהלי נדחית באשר לקטעים 1 ו-3.

הועדה המקומית סבורה כי דין הבקשה להדחות, הן מחמת שהוי בהגשתה, שעה שהחלטת הועדה המקומית ניתנה ביום 15/04/18 ואילו העתירה הוגשה ביום 31/07/18; הן מחמת העידר סמכות עניינית של בית המשפט לענייניים מינהליים לידון בבקשה ובעתירה, משעולה כי בבסיסן של אלה עומדת מחלוקת פרטית בין המבקש והמשיבים 1-2; והן בשל אי מצוי הליכים, שעה שהמבקש לא הגיש ערר על החלטת הועדה המקומית ליתן את ההיתר ו/או לדחות את היתנגדותו.

עיקר טענות המבקש בעתירתו הוא כי המשיבים 1-2 מבצעים בנייה במיגרשים בנגוד להסכם שנחתם עם המבקש ביום 10/06/2013, וכן בנגוד להוראות התיכנון והבנייה, תוך גלישה לתוואי הדרך הציבורית על דרך חיבור המבנה לכביש באמצעות הקמת גשר מחבר.

...

בהקשר זה, מקובלת עלי טענת הוועדה המקומית לפיה פניית המבקש לבית משפט זה נעשתה תוך אי מצוי הליכים ועקיפתם, באופן שמקים ספק מהותי באשר לסיכויי העתירה להתקבל.

בהינתן האמור, לאור ההלכה הידועה בדבר מידת התערבותו של בית משפט לענייניים מנהליים בשיקולים התכנוניים של ועדות התכנון והבנייה, ולאור גם ההסברים ששטח בא כוח הוועדה המקומית בדיון שהתקיים ביום 09/10/18, מהם עולה כי מדובר בשכונה שמתבצע לגביה הליך לגליזציה של מבנים רבים שנבנו ללא היתר, סבורני כי הנזק שייגרם למשיבים 1-2 ממתן הצו המבוקש, ואשר מונע מהם להמשיך בהליכי הלגליזציה בקשר לבניית בחלקתם, עולה באופן ניכר על הנזק שייגרם למבקש מאי מתן הצו.

סוף דבר לאור כל האמור, הבקשה לצו מניעה זמנית נדחית.

בהתנגדות מטעם העותרים בעיניין עזאם (יצויין כי הוגשו שתי התנגדויות, אחת על-ידי העותר מס' 1 שקבלה מס' סדורי 37 והתנגדות על-ידי כל העותרים בעיניין עזאם שקבלה מס' סדורי 92 - ראו נספחים ז ו-ח' לכתב העתירה בעיניין עזאם), טענו העותרים כי התוית כביש רחב ברוחב של 30 מ' שסומן בתכנית המופקדת ככביש מס' 8, על מנת לחבר את הרובע המתוכנן בתכנית לתחבורה ציבורית דרך חיבורו לכביש מס' 781, עובר מתוך חלקת העותרים (חלקה 21), תוך גרימת נזק לחלקה ומבלי להכליל אותה באיחוד וחלוקה.

נטען כי ההחלטה ניתנה ללא הנמקה ומבלי להתייחס לטיעוני העותרת ולחוות הדעת של השמאית שצורפה להתנגדות, אשר התריעה על הפגיעה במקרקעין ועל תשלומי פיצוי הפגיעה שתאלץ הוועדה המקומית לשלם עקב אישור התכנית, העולים כדי מיליוני ₪, גזרה שהציבור והרשויות אינם יכולים לעמוד בה. נטען עוד כי במסגרת אישור התכנית נפגעו שטחים בבעלות פרטית בשטח של כ-115 דונם, המשתתפים בתכנית לטובת הכבישים 1, 3 ו-8 "שנועדו לשרת כימעט רק את תושבי השכונות שתוקמנה במסגרת התכנית" (ראו האמור בפרק א'- במבוא לעתירה), וזאת ללא הקצאת מיגרשי תמורה בתכנית, ותוך פגיעה מיותרת בקניין בעלי הזכויות בשטחים אלה, ללא הכרח תיכנוני וכאשר קיימת זיקה תכנונית ישירה ומובהקת בין התכנית לכבישים אלה.

...

יתרה מזאת, אף לגופה של הטענה סבורני כי לאור הכלל לפיו אין להשתמש בתכנית איחוד וחלוקה למטרות פיצוי קנייני, כפי שהובהר לעיל בהרחבה, ולאור מדיניות מוסדות התכנון בעניין זה, הרי אין מקום בנסיבות העניין להשתמש בהליך של שחזור זכויות, אשר כל תכליתו מתן פיצוי בגין הפגיעה במקרקעין עקב התכנית.

נוכח האמור, טענת העותרת כפי שנטענה נדחית בזאת.

לסיכום: לאור כל האמור לעיל, מאחר ולא נפל כל פגם בהחלטות גורמי התכנון המצדיק התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים, דין שתי העתירות להידחות.