חטיפה כראיה לכפייה בעבירות מין

לענין עבירות החטיפה והכליאה טען המערער, כי ישנן ראיות התומכות בגירסתו כי המתלוננת נכנסה לרכבו מרצונה בעת שהסיע את אמיר הקטן, בשונה מגירסתה כי הציע לה טרמפ בהולכה ברחוב ומשך אותה פנימה בכפיה.

אף שמכלול הראיות נוטה יותר לגירסת המתלוננת, הרי משעסקינן במשפט פלילי, אני סבור כי התשתית הראייתית באשר לנסיבות ראשיתו של הארוע אין בה כדי להוכיח את אישום החטיפה מעבר לספק סביר, ועל כן יש לדעתי לזכות את המערער, מחמת הספק, מהעבירה של חטיפה לשם ביצוע עבירות מין.

...

אף שמכלול הראיות נוטה יותר לגרסת המתלוננת, הרי משעסקינן במשפט פלילי, אני סבור כי התשתית הראייתית באשר לנסיבות ראשיתו של האירוע אין בה כדי להוכיח את אישום החטיפה מעבר לספק סביר, ועל כן יש לדעתי לזכות את המערער, מחמת הספק, מהעבירה של חטיפה לשם ביצוע עבירות מין.

המסקנה מן האמור היא, כי הראיות עליהן הצביע המערער אינן מבססות מסקנה כי המתלוננת התלוותה לנסיעה ברכב מרצונה, כטענתו.

לסיכום פרק זה: אני סבור כאמור כי יש לזכות את המערער מעבירת החטיפה לשם ביצוע עבירות מין, לפי סעיף 374א לחוק העונשין, ולהותיר על כנה את ההרשעה בעבירת כליאת שווא, לפי סעיף 377 רישא לחוק.

החלטה זו, לדידה של המערערת, אף אינה מתיישבת עם הגישה הראייתית הנהוגה בעבירות מין, על פיה אין לדקדק בפרטי עדותם של נפגעי עבירות מין.

זכוי מאישום החטיפה לשם ביצוע עבירת מין כזכור, בית המשפט קמא זיכה את המשיב מעבירת חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, אשר מורכבת משילוב של שלוש הוראות המצויות בפרק י' לחוק, בסימן ז' שכותרתו "פגיעה בחירות": חטיפה, כהגדרתה בסעיף 369 לחוק, שבוצעה בנסיבות המנויות בסעיף 374א לחוק, דהיינו, "לשם מטרה מהמטרות המנויות בסעיף 377א(א) או כדי להעמידו בכך באחת מהסכנות המנויות באותו סעיף", כאשר במקרה דנן המדובר בחטיפה לשם "ביצוע עבירת מין בו" (סעיף 377א(א)(7) לחוק).

הינה כי כן, עבירת החטיפה "סתם" כוללת רכיב היתנהגותי מובהק של מעשה של כפייה בכוח או באיומים או מעשה של פיתוי באמצעי תרמית, המופנה כלפי אדם, "ללכת מן המקום שהוא נמצא בו". עם זאת, לאור הנוסח הרחב והכולל שלה, עמדה פסיקת בית משפט זה על כך שנחוצה לה תחימת גבולות.

...

לעניין זה אינני סבור כי אחריתם של הדברים מעידה בהכרח על ראשיתם, או כי ממעשה התרמית נלמד מניה וביה על הכוונה לבצע עבירת מין, ואף מבחן השכל הישר אינו מוביל בהכרח להתרשמותי למסקנה האמורה.

לסיכום פרק זה: אני סבור כי יש להותיר על כנו גם את זיכוי המשיב מעבירת חטיפה לשם ביצוע עבירות מין.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, סברתי כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

לעניין זה אין לי אלא להביא את הדברים כפי שתוארו בהכרעת הדין: "המתלוננת היתקשרה לס', שאז הנאשם שאל אותה האם היא מתקשרת למישטרה והוסיף שהוא במעצר, אך לדבריה לא הבינה על מה הוא מדבר. ס' לא ענה לה ועל כן ניסתה להשיגו בשנית, שאז הנאשם התיישב על המיטה "ואז נלחצתי וישר ישבתי, והוא פיתאום חטף לי את הטלפון מהיד וניתק את השיחה ושם את הטלפון על הכיסא שהיה ליד המיטה. נלחצתי וישר קמתי, באתי לקום מהמיטה והוא תפס אותי מאחורה (מתנשפת) הוא ניסה להשכיב אותי ואני נלחמתי איתו הוא ניסה להרים לי כל שניה את החולצה, הורדתי אותה בחזרה" (פרוט' מיום 04.02.20, עמ' 6, ש' 9-11).

המשך הארוע בבריחתה של המתלוננת אל מחוץ לדירתה כשהיא יחפה, אל עבר גרם מדרגות בסמוך לדירה, כאשר הנאשם דולק בעקבותיה וממשיך בניסיונותיו לכפות עליה את מעשיו הבזויים.

בבחינת הנזק שניגרם למתלוננת, על רקע נסיבות ביצוע העבירה כפי שעלו משמיעת הראיות, דומה כי במקביל לפגיעה המינית במתלוננת, זועקת הפגיעה בכבודה ובביטחונה האישי.

...

בחינת עניינו של הנאשם בפריזמת העקרונות שפורטו לעיל מובילה למסקנה ברורה כי דינה של טענת ההגנה להידחות.

לאחר שקיבלתי את חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, ולאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם בבית המשפט, ובפרט בהיעדר חוות דעת נגדית המלמדת על הפרעה נפשית מינימאלית- ברי כי אין להיעתר לבקשת ההגנה.

סוגיית מצבו הנפשי של הנאשם זכתה גם להתייחסות בהכרעת הדין שם ציינתי כי: " כמצוין לעיל, חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי מצאה את הנאשם כשיר לעמוד לדין, ואף מעבר לכך- הובהר כי לנאשם אין כל רקע פסיכיאטרי כלשהו, ואף לא תוארו הפרעות נפשיות אחרות מהן הוא סובל בשגרה. הלכה למעשה, הפסיכיאטר המחוזי לא מצא בבדיקתו ממצאים שיכולים להעיד על קושי להעמידו לדין. יתר על כן, לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם בפניי, נחה דעתי כי לא מצבו הנפשי הוא זה שהוביל לכבישת עדותו. הנאשם ענה על השאלות בהרחבה, באופן סדור וישיר, ולא התרשמתי כי במהלך עדותו הוא נתקל בקשיים- ההיפך הוא הנכון. הנאשם תיאר את גרסתו החדשה ודבק בה לאורך כל עדותו. גם תחת חקירה נגדית, לא הביט ימינה או שמאלה ונשאר דבק בגרסתו, באופן המקשה לקבל את טענת ההגנה לפיה מצבו הנפשי הוא זה שהובילו למסור עדות כאמור" (הכרעת הדין, בעמ' 19).

לאחר עיון ולנוכח האמור לעיל אני סבורה כי על מתחם העונש ההולם לנוע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל.

סוף דבר- אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: עשרים ושמונה (28) חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

ראיות לעונש בטרם נשמעו טיעוני הצדדים לעונש, הונח בפנינו תסקיר של נפגעת העבירה.

בתי המשפט, עמדו לא אחת על חומרתן של עבירות המין, ויפים לעניין זה הדברים שהובאו ב- ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים המשפטיים, 11.08.2008) : "על חומרתם הרבה של מעשי מין המתבצעים בזולת בהיעדר הסכמה מרצון אין צורך להכביר מילים. הפסיקה השיפוטית ביחס לעבריינות הפלילית בתחום זה מוליכה מזה שנים קו בולט של החמרה בדין הן בהיבט הגמול והן בהיבט ההרתעה. הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי היתחשבות בהיעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בבטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו חלקה טובה. היא מבזה את עצמאותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את הישתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים. היא מצריכה היתערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קרבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה" (שם, פסקה 14).

עיינתי, בנוסף, בע"פ 1838/20, ע"פ 1880/20 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 20.05.2021), שבמסגרתו אישר בית המשפט העליון את הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט זה שזיכה את הנאשם מעבירות של חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, אינוס, וכליאת שוא, והרשיע אותו בעבירה של מעשים מגונים בכוח (מספר מקרים) (לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין).

...

לצד השיקולים הללו, מבקשת המאשימה לשקול את שיקול הרתעת הרבים והרתעת היחיד, שכן בסוג זה של עבירות, שהן עבירות שכיחות שקיים קושי רב בגילוין ובחשיפתן, יש לתת משקל גם לקושי זה. לאור כל האמור, ביקש ב"כ המאשימה, כאמור, למקם את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של מתחם העונש ההולם, ולצד זאת להטיל עליו מאסר על תנאי, קנס, ופיצוי משמעותי למתלוננת.

נוכח דברים אלו, בית משפט זה קבע כי, ככלל, מדיניות הענישה בעבירות מין צריכה לגלם את הנזקים המשמעותיים שנגרמים לנפגעי העבירות, כמו גם להעביר מסר הרתעתי ברור לעברייני מין פוטנציאליים, אשר יתבטא בהטלת עונשים כבדים על המורשעים בעבירות אלה תוך בידודם מן החברה[.

לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לכך שהעונש המירבי הקבוע בחוק בגין העבירה של מעשה מגונה בכוח בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין עומד על 10 שנות מאסר בפועל, ובהינתן העובדה כי המחוקק ראה לנכון לקבוע בעבירות מסוג העבירה דנן, עונש מזערי (סעיף 355 לחוק העונשין), ולאחר שנתתי את דעתי לרף האלימות, שאין להקל בה ראש, ועם זאת עדיין אין מדובר במעשים מן החמורים שידענו, ובהתחשב בשאר השקולים עליהם עמדתי לעיל, לרבות הערכים החברתיים המוגנים ומידת הפגיעה בהם, בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ומדיניות הענישה הנהוגה, דומני כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין 36 ל – 60 חודשי מאסר בפועל, בצירוף עונשים נלווים.

בהתייחסותו לעבירות ציין המערער, כי אפליקציית Grinder שימשה אותו להיכרויות ולחוויות מיניות; כי השתמש בתמונה של אדם אחר בשל חששו שיזהו אותו (הואיל ובאותו מועד טרם חשף את זהותו המינית בפני בני משפחתו); וכי "מעשיו לא נעשו בכפייה וכי חש חיבור חברי עמם ולטענתו דאג לשאול לגילם לפני הפגישה והם שיקרו ומסרו שהנם בני 18. לדבריו, לאחר המפגש עמם שאל שוב לגילם ואז הבין כי הנם צעירים יותר. מסר כי במהלך המפגשים המינים ולאחריהן חש כי היחסים היו הדדים ולא קיבל מסרים מהם כי נפגעו ממעשיו"; שיתף, כיXXXXXX וכי ב-Grinder מאוד שגור/מקובל/נפוץ שגברים מחפשים פרטנר למין בתמורה לתמיכה כספית, ואירועי כתב האישום נבעו אצלו מרצון לרקום חברויות; רק בדיעבד, הבין, שפעל באופן לא נכון ופוגע, וכי היה עליו להעמיק בדיקתו ולבקש תעודה מזהה.

ב"כ המערער ביקש לאבחן בין הפסיקה שהוגשה על ידי המדינה בהיותה מחמירה ולא תואמת את המקרה דנן ("אי אפשר להשוות את המקרה שלנו למשל לע"פ 6690 שהמשיבה מצטטת, שם נחטפו ארבע בנות ברכב. איך אפשר להשוות את זה למקרה שלנו?! אני מפנה לסעיף 33 לערעור. שם, כשמדובר בשימוש בכוח, זה לא לעניין להשליך לענייננו. כך גם לגבי סעיפים 33 ו-34, מדובר בקטין מתחת לגיל 14", עמ' 6 לפרוטוקול הדיון); ביקש להיתחשב בנסיבות האישיות של המערער ("מדובר בעצם במישהו שבפעם הראשונה בחייו בכלל מסתבך עם החוק באיזו שהיא קונסטלציה", עמ' 7 לפרוטוקול הדיון); ביקש שלא להתערב בקביעות ביהמ"ש קמא שניתנו לאחר היתרשמותו מהעדים ("מדובר על שופט שגם אם נעשו טעויות, התרשם היתרשמות אישית וישירה מהעדים, מתבונתם, מהוורבליות שלהם, מהיכולת שלהם לנתח מצבים, מהחזות שלהם. כולם נראים בגירים, אחד מהם בגובה 1.83 ס"מ. בודאי שאני לא מאשים אותם בכך שהם לא נראים קטינים. זה שאנו מנהלים משפט כדי להעמיד את הדברים בפרופורציה, זה לא צריך לבוא לרעתנו. כנראה שהייתה תכלית בניהול", שם); ובקש לגזור דינו של המערער לשקום.

ודברים ברוח זו נאמרו גם לאחרונה במסגרת רע"פ 1807/22 פלוני נ' מדינת ישראל (פסק דינו של כב' השופט אלרון מיום ‏16.03.2022): "נקבע זה מכבר כי לאחר הודיית הנאשם בכתב האישום, התשתית העובדתית על בסיסה יש לגזור את דינו, היא עובדות כתב האישום המתוקן והעבירות שיוחסו לו – זו ואין בלתה... מובן איפוא, כי במקרים בהם נערך הסדר טיעון, ההסדר גופו משקלל את ערכם של הקשיים הראייתיים בעיני הצדדים, בין אם בדרך של שינוי עובדות כתב האישום – כבעניינינו, ובין אם בדרך של טווח ענישה אשר נקבע בידי הצדדים. ממילא, לאחר שהמבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון, אין מקום לשוב ולהתחשב בקשיים הראייתיים בשנית במסגרת גזירת עונשו.." כך היה על ביהמ"ש קמא גם לנהוג בעניינינו.

...

מצאנו ממש גם בטיעוני ב"כ המדינה, לפיהם העונש ההולם ביחס לעבירות שביצע המערער כלפי כל קטין צריך לבטא את ההכרה בפגיעה שחווה כל אחד מהם בגופו ובנפשו.

כן מצאנו כי לא היה כל מקום לסטות לקולא מן המתחמים שנקבעו, שכאמור היו נמוכים לכשעצמם, וזאת לאחר שהתסקירים והערכת המסוכנות עמדו על מסוכנותו של המשיב ועל היעדר הפנמה מצדו של חומרת מעשיו.

סוף דבר לאור כל האמור, אנו דוחים את ערעור המערער ומקבלים את ערעור המדינה; ומאחר שערכאת הערעור אינה ממצה את מלוא חומרת הדין אנו קובעים, כי במקום עונש המאסר של 8 חודשים שנגזר על המערער בביהמ"ש קמא, יהיה על המערער לרצות עונש מאסר של 24 חודשים.