כך למשל, פסק בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, בתיק ב"ל (י-ם) 1236/02 לוי - המוסד לביטוח לאומי, ([פורסם בנבו]): "מתן שיקול דעת לרשות אינו פוטר אותה מהפעלת מבחנים של סבירות ומדתיות ואינו נותן לרשות המנהלית מחסה מפני בדיקת תוכנו של שיקול הדעת - סבירותו, מדתיותו וכיוצ"ב. ..בית הדין רשאי כאמור לבחון את שיקול הדעת ובמקרה זה מסקנתנו הנה שהנתבע רשאי היה להפחית את דמי הלידה אך שיעור ההפחתה חורג ממיתחם הסבירות....".
באופן דומה נהג גם בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, במספר מקרים.
עיון בחקירתה הנגדית בסוגייה זו מעלה כי תצהירה לא נסתר כמפורט:
"ב-26.4, ישר אחר השהשתחררתי מביה"ח, הייתי בהריון בסיכון וכשהשתחררתי אחרי 4 ימים, אחרי ניתוח קיסרי, שלמתי מייד. היה לי לידה של תאומים ובגלל זה זה התעכב. אדגיש שיום למחרת חזרתי לביה"ח לניתוח שהבן שלי עבר, וזה היה בראש מעייני והייתי מספיק אחראית לשלם" (ר' עמ' 4 שורות 5-8 לפרוטוקול).
...
אנו סבורים כי הועדה לא שקלה נסיבות אלו במסגרת החלטתה וזאת למרות שהיה עליה לשקול את הנסיבות הייחודיות של התובעת כאמור ולהבהיר מדוע נסיבות אלו אינן נכנסות תחת תקנה 3(3) (10) לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק), התשל"ה -1975, אולם הועדה לא עשתה כן.
הצטברותם של השיקולים האמורים בסעיפים לעיל, מביאים אותנו למסקנה שנכון לראות את התובעת כמי שאכן נבצר ממנה לשלם את דמי הביטוח במועד שקדם ליום הקובע, בשל נסיבות כאמור בפסקאות (3) ו/או (10) לתקנה 3 לתקנות, וכי על כן יש לראות אותה כזכאית להענקה מטעמי צדק.
לסיכום
בשל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לדמי לידה על פי סעיף 50 לחוק, אך יחד עם זאת, אנו מקבלים את התביעה כנגד דחיית הבקשה להענקה מטעמי צדק, ואנו קובעים כי התובעת זכאית למענק מטעמי צדק, מענק שלפי תקנה 12 לתקנות, אמור להיות בגובה דמי הלידה שהתובעת היתה יכולה להיות זכאית להם, אילו היתה זכאית לדמי לידה.
הן בשל שהתובעת רוב ההליך לא היתה מיוצגת, והן בשל העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה – אין אנו מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט.