חזרה מהסדר פשרה על ידי לקוח לאחר חתימת עורך דין

לא רק שהסכמה הייתה אמורה להנתן על ידי הלקוח (התובע), הרי שבמקרה קונקריטי זה, לאחר שהתובע כבר "נכווה" בפסיקת הוצאות לחובתו, צריך היה עורך הדין לקבל הסכמה ברורה מהתובע להגשת ערעור, כמו גם להעמיד את לקוחו על האפשרות שעשויות להיפסק הוצאות נוספות לחובתו כפועל יוצא מהגשת העירעור.

עורך הדין טוען מנגד בסעיף 6 לכתב הגנתו, כי במפגש מיום 20 במאי 2019 התובע התפרץ למשרדו, דרש לקבל את תיקו בחזרה ודרש גם את כספו (דבר שהביא להזמנת ניידת מישטרה לצורך פינוי התובע מהמשרד).

הסכם הפשרה שנחתם בסופו של יום, נחתם שעה שעורך הדין לא ייצג את התובע; הוא לא היה מעורב בניסוחו, במו"מ שנוהל בקשר אליו, או בכל ההתנהלות שהביאה לסיום המחלוקת.

בנסיבות, סברתי, כי יש לשקף גם את סירבול ההליך בהוצאות המשפט ובשכר טירחת עורכי הדין שיש לפסוק (לעניין סירבול ההליך ראה והשווה תקנה 514 לתקסד"א; וכן תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ח-2018 אשר רוחן שורה עלינו כבר עתה ומחייבת דיון משפטי צודק מהיר ויעיל).

...

לאחר שבחנתי את הטענות הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הטענה להידחות.

· לאחר שנקבעה ישיבה נדחית ונקבע לה סד זמנים, לא השלים הנתבע/תובע שכנגד עם סד הזמנים וביקש להאריך את משך החקירות.

סוף דבר ותוצאת פסק הדין: נוכח התוצאה אליה הגעתי, ישלם הנתבע/תובע שכנגד לתובע את הסך של 2,500 ₪ בצירוף סך של 1,500 ₪.

הנתבע 10 טען, כי לאחר חתימת ההסכם, השתנו הנסיבות, עת עורכי הדין בחרו שישה תובעים, אשר אף נקבעו על ידי בית המשפט בהחלטתו כתובעים מייצגים.

בהודעת דוא"ל מיום 7.7.2017, העלה נתבע 8 על הכתב את סכום הפגישה ולפיו, הסכם הפשרה אושר על ידי הנוכחים בפגישה וכי: "מבלי לגרוע בטענות כל הצדדים ועל מנת לפעול לטובת הקבוצה עניין התובעים הייצוגיים, המופיעים בעמוד הראשון להסכם אינו מעלה ואינו מוריד." (נספח 27 לתצהיר התובעת).

הנתבע 7 חזר וטען כי הסכים שלא לעכב את הסכם הפשרה, אולם הוסכם לידון בסוגיית הגמול בגישור או בבוררות (נספח 30 לתצהיר התובעת).

במסגרת הנאמנות ללקוח נידרש עורך הדין לקבל את הסכמת הלקוח בסוגיות מהותיות ולפעול, וזאת לאחר שנתן ללקוח הסבר מלא ומפורט שעל בסיסו יוכל הלקוח לקבל החלטה [לימור זר-גוטמן "הנאמנויות של עורך הדין" חובות אמון במשפט הישראלי (רות פלאטו שנער ויהושע שגב עורכים, 2016)].

תקנה 75 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת כדלקמן: "לא התייצב הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שבקש לפי הראיות שהתקבלו." בעניינינו, התובעת לא הוכיחה את התביעה כנגד הנתבעת 5.

...

לאור האמור, התביעה כנגד הנתבעת 5 נדחית.

סוף דבר התביעה העיקרית נדחית.

התביעה שכנגד והודעת צד הג' נדחות גם הן. חרף התוצאה אליה הגעתי, אני סבורה, כי אין לחייב את התובעת לשאת בהוצאות ההליך.

רקע: בראשית הדרך, הוגש כתב תביעה בסדר דין מקוצר על ידי עו"ד דוד ביטון (להלן: "התובע" ו/או "עו"ד ביטון").

הנתבעת הייתה כבר מיוצגת על ידי עורכי דין אחרים, אז מדוע ציינה בפני התובע כי בכוונתה להגיע ולשלם את שכר הטירחה, כפי שהוסכם בהסכם הפשרה.

לפיכך, אין מקום להתערב בהסכם הפשרה ואין לאפשר לנתבעת לשוב ולעשות משא-ומתן נוסף על הסכם הפשרה עליו היא חתמה.

מדובר בהסכם פשרה שנחתם תוך רצון חופשי, לאחר שהנתבעת התייעצה עם עורכת-דין אחרת.

כך, למשל, הוכר חסיון על "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו" שיש להם קשר עינייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין (סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים בין הצדדים נחתם הסכם פשרה ביום 30.05.2016, ובין היתר הוסכם בו, בסעיפים 2 ו- 3, כדלקמן: "למרות האמור והקבוע בהסכם שכר הטירחה מיום ה- 02.05.16 הרי שלפנים משורת הדין במידה ותשלם הלקוחה הסך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ בעשרים תשלומים שוים ורצופים, לחשבון על שם עו"ד ביטון דוד... כשהראשון הוא ליום 01.07.16 ומידי ה- 1 לכל חודש בחודשו הרי שעם סיום התשלומים במועדם יהיה חובה כלפי עו"ד ביטון מסולק... .

...

אולם, הנתבעת לא התכבדה להציג, ולו ראיה אחת שתאשש את טענתה, ועל כן אין ממש בטענה זו. סוף דבר: לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי שכר הטרחה הראוי בענייננו, הינו 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, קרי – סך של 46,800 ₪.

נחה דעתי כי הנתבעת חתמה על הסכם הפשרה מתוך רצון חופשי, ואין ממש בטענותיה בדבר "כפייה", "הטעייה" ונזקים.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 46,800 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כמצוות תקנה 15 (ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז – 1976, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

כל השגות התובעת בעיניין הסכם הפשרה המיתהווה טופלו ונענו על ידי הנתבעת.

התובעת וחברתה חזרו מספר פעמים על הטענה שבניגוד להסכם שכר הטירחה, כתב התביעה מעולם לא הוגש אך לא עלה בידי התובעת לסתור את גרסת הנתבעת הנתמכת, כאמור, בשלל התכתבויות עם באת כח השותפה שכתב התביעה לא הוגש עקב ניהול מו"מ ופיטורי הנתבעת לקראת סיומו.

חברתה של התובעת, אף ציינה "הלכנו לעורך דין אחר ובסוף נחתם הסכם פירוק שותפות. זה כרגע בתהליך". גם אם נחתם ההסכם וגם אם טרם נחתם הרי שפניית התובעת לדרך של משא ומתן לאחר פיטורי הנתבעת, לכל הפחות, מחלישה את גירסתה שלא הייתה מעוניינת בדרך זו מול שותפתה לשעבר אלא הייתה מעוניינת אך ורק בהגשת התביעה ושהנתבעת ניהלה משא ומתן ללא הסכמתה.

נפסק לא אחת שיכולתו של הלקוח להשתחרר מהמשך ההיתקשרות עם עורך הדין, אינה מזכה אותו באופן אוטומאטי בהשתחררות מחובתו לקיימו ולשלם את שכר הטירחה בהתאם להסכם אלא אם הוכח על ידי הלקוח שקיימת סיבה מוצדקת להפסקת ההיתקשרות.

...

הוסכם בין הצדדים שעל הליווי המשפטי בטרם הגשת התביעה לרבות התנהלות מול אקטואר וגורמים נוספים, כגון רואה החשבון של השותפות לצורך השגת הדוחות הכספיים, תשלם התובעת לנתבעת סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. באותו מעמד, לא נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, אך התובעת העבירה לנתבעת 5 המחאות על סך 2,340 ₪ כל המחאה עם תאריכי פירעון עוקבים החל מחודש נובמבר 2021.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכל אשר הובא לפני ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.

העולה מן המקובץ הוא כי דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

בהתאם, הסכם הפשרה והשלכותיו נדונו בהרחבה על ידי חברי הנציגות; החתימה על הסכם הפשרה נעשתה לאחר חשיבה מרובה; ארבעה מתוך חמישה חברי נציגות חתמו על הסכם הפשרה.

כך עלו הדברים מעדותו של מר עמרם: "... כל המסמכים שחתומים על ידי ברזן ושהוצגו לעו"ד וטין ויש לדיירים מסויימים זכויות להשאר יותר או לעשות שימוש חורג, זה כתוב במפורש וזה מה שוטין הראה. למשל נספח 6 ... יש שם חתימה של ברזן שמתיר ללקוחות של וטין להשאר שם יותר זמן" [פר' עמ' 118, ש' 29-26].

בהודעה זו כתב מר שטיינברג כדלקמן: "המקרה החמור הוא ששמעתי מאנשים כי היתקיים הליך בבית המשפט ושהגיעו לפשרה אני לא ידעתי על כך ונוכחתי לאחר מכן כי נחתם הסכם בבית המשפט על ידי מוריס בלבד ושצוין בו כי קיבל ייפוי כוח לחתום על ההסכם, שמי הופיע כתומך בהסכם, אני לא נתתי ייפוי כוח לאף אחד ובודאי לא הייתי תומך בהסכם ובכלל לא ידעתי על המהלך הזה, שנוהל על ידי עורך דין מזיוב שאפילו לא ידעתי על קיומו" [נספח 33 ל-ת/4].

מנהלת השיווק לא הייתה קיימת, כשהגעתי היא הייתה בהריון ואז ילדה ולא רצתה לחזור ולכן לא הייתה מנהלת שיווק כלל" [פר' עמ' 128, ש' 11-10, 24-14] התובעים נקבו בשמונה בעלי תפקידים אשר פוטרו לכאורה על ידי מר עמרם אולם לא זימנו ולו אחד מהם למתן עדות בהקשר זה. בנסיבות אלה, גירסתו של מר עמרם לא נסתרה.

מר פופס אישר בחקירה שכנגד כי בשנים 2016-2015 הסתמך על מאזני בוחן שאינם מבוקרים [פר' עמ' 47, ש' 34-33]; ערך חוות דעת תיאורטית [פר' עמ' 51, ש' 9-5]; לא היתייחס בחוות דעתו להרשאה שניתנה לבעלי היחידות לעשות שימוש ביחידותיהם מעבר לשלושה חודשים, אף שהיה בנתון זה כדי לשנות את מסקנתו בחוות הדעת [פר' עמ' 51, ש' 27-25]; כי בשנים 2012-2011 עת שימש מר בריגה חבר בנציגות, הייתה תפוסת החדרים במלון נמוכה משמעותית [פר' עמ' 54, ש' 7-5]; בשנים בהן כיהן מר בריגה כחבר נציגות הראה המלון הפסדים תפעוליים ניכרים [פר' עמ' 57, ש' 1307]; לקח בחשבון לצורך עריכת חוות הדעת "סדר גודל של 5 יחידות" בהן נעשה שימוש של קבע, בעוד בפועל קיימות למעלה מ-40 יחידות כאלה.

...

סוף דבר – התביעה נדחית.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי אך בשים לב לתרומת הנתבע להתמשכות ההליכים אני מחייב את התובעים בהוצאות משפט ובשכר טרחה על הצד נמוך.

בנוסף אני מחייב את התובעים בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך 100,000 ₪.