לאחר שבית המשפט העליון עמד על חובת הקטנת הנזק שחלה על ניזוק, מצא בעיניינו של המערער שם כי: "כפי שקבע בית המשפט, לא סיבות רפואיות או מיגבלות הנכות של המערער גרמו לפרישתו המוקדמת מעבודה של המערער. קביעה זו של בית המשפט מעוגנת בטיב נכותו של המערער ובאופיה. הנכות של המערער ברגלו אין בה כדי למנוע את עבודתו כמורה, מה גם שהוברר, שמעבידיו התאימו את חדר הכיתה שבו היה עליו ללמד לנכותו. תלונותיו של המערער הן על כאבים ועל צליעה בהליכה, אך לצורך עבודתו אין הוא נידרש להליכה של ממש. ראוי גם להזכיר, שעל-אף נכותו המשיך המערער בטיולי רגל ליליים כבעבר. דהיינו, הליכה אינה מזיקה לו והוא מתמיד בה גם להנאתו. מסתבר גם, שמעבידיו גילו הבנה והתחשבות במצבו, כפי שהודה בכך גם המערער, והם מוכנים לבוא לקראתו ולהקטין את קשייו, ולא באה מפיהם כל דרישה שיחדל לעבוד אצלם. אף עובדה היא, שהמערער חזר לעבודתו ועבד במקום האחד משך שנה ובשני משך שנתיים, קודם שפרש מהעבודה. אין כל טענה שלא היה מסוגל לבצע את עבודתו, והתמדתו בה משך התקופה כאמור מלמדת אף היא על יכולתו לעסוק בה. נוכח העובדות כאמור, ועל-פי היתרשמותו של השופט המלומד מהמערער, קובע בית המשפט, שהמערער פרש מעבודתו כמורה לפי בקשתו, שלא מחמת מצב בריאותו; כמו כן קבע השופט מפורשות, שאינו מוכן לאמץ את גירסת המערער שהגורם לפרישתו היה נכותו... גם אם נקבל את דבריו של המערער, שנגרמו לו אי-נוחות ואי-נעימות בשל הישתתפות מעבידיו ותלמידיו במצבו עקב נכותו - אין באלה כדי להצדיק את פרישתו מהעבודה, וזו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו להקטין את נזקיו. מטבע הדברים, כל אימת שנגרמת נכות לניזוק ונכות זו גלויה לעין, עלולות להגרם לו אי-נוחות או בושה בפני הסביבה בה הוא חי. אך תופעה זו מוכרת וידועה היא, ואין בה כדי להצדיק פרישה מעבודה, שאם לא תאמר כן, הרי בכל מקרה של נכות גלויה ניכרת יוצדק הניזוק בהימנעו לחזור למעגל העבודה. היתנהגות כזו אינה היתנהגות שאדם סביר הפועל להקטנת ניזקו היה נוקט בה. ראוי להדגיש, שאין המדובר בעניינינו בקיום נכות נפשית או נוירוטית לניזוק בעקבות התאונה, נכות אשר יש בה לפעמים כדי להסביר, ובנסיבות רפואיות מתאימות אף להצדיק, פרישה ממקום עבודה. בעניינינו, על-פי גירסת המערער "לא היה נעים" לו ו"לא נוח" היה לו להמשיך בעבודה.
...
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהקשר לנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי, את התיעוד הרפואי שהוגש, את חוות דעת פרופ' ירניצקי ועדותו בפניי וכן את עדותה של הפסיכולוגית, מצאתי כי אין ממש בטענות התובע בהקשר זה.
ייאמר מיד; עיון בתיעוד הרפואי מעברו של התובע, לא מותיר כל ספק באשר לקיומו של מצב קודם רציני אצל התובע, בתחומי רפואה מגוונים אך בעיקר בתחום הנוירולוגי, שכלל תלונות רבות וממושכות, במשך יותר מ-25 שנה, בין היתר, על כאבי ראש, בחילות, והפרעות שינה.
בנוסף, כאמור, אין לפניי קביעה לפיה התובע סבל מנכות זמנית בעקבות התאונה, בתקופה כזו או אחרת, ולפיכך, יש ממש בטענת הנתבעת שדין התביעה בראש נזק זה להידחות, בהעדר הוכחה.
עלות חוות דעת: טרם סיום, אני מקבל את טענת הנתבעת כי יש לנכות מסכום הפיצוי שייפסק לתובע, את העלות בה נשאה בגין חוו"ד ד"ר ניר, משלא נקבע בחוות דעתו נכות צמיתה אצל התובע בתחום הא.א.ג., אף לא נכות זמנית, ואף מסתבר בדיעבד כי למעשה לא היתה ולו גם ראשית ראיה למינוי, שכן טענות התובע היו טענות סרק וכל התלונות היו קיימות עוד לפני התאונה.
החיובים עבור שכ"ט המומחים מתקזזים זה כנגד זה.
סוף דבר - אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 65,630 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן החזר אגרת פתיחה ששולמה.
