חזרה לעבודה לאחר פרישה

המשיב חזר לעבודתו לאחר הארוע המוחי עד לפרישתו בשנת 2016.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

לכל הפחות היה על הוועדה להסביר מדוע היא הגיעה למסקנה שהאירוע המוחי לא השפיע כלל על פרישתו של המשיב מעבודתו; הוועדה לא התייחסה כלל לפגימות הנוספות של המשיב, והאם וכיצד השפיעו באופן מצטבר (יחד עם הפגיעה בכתף) על הירידה בהכנסותיו (ובשים לב שלא הופעלה בעניינם תקנה 15); הוועדה קבעה כי הפגיעה בידו הימנית של המשיב היא שהביאה להפסקת עבודתו – "... ובסוף הפסיק את עבודתו בשל המגבלה בידו הימנית". אם כך, מדוע יש לצרף את הנכויות הקשורות לפגיעה בשמיעתו של המשיב? או את הנכות הקשורה ל-CTS בידו השמאלית של המשיב? הוועדה לא נימקה את החלטתה בעניין זה; המשפט בהחלטת הוועדה לפיו "מצב זה מהווה את ההוכחה כי אחת מנכויותיו ולא גורם אחר הוא זה שהביא להפסקת העבודה..." אינו מתיישב עם האמור בתקנה 12.

סיכום לאור כל האמור, הערעור מתקבל כך שעניינו של המשיב יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שזו תשוב ותשקול עמדתה ביחס לצירוף נכויות לפי תקנה 12, ובכלל זה תבחן האם הצמצום בהכנסותיו של המשיב הוא כתוצאה מהאופי המצטבר של מכלול הנכויות מהן הוא סובל.

בישיבת הסיכום קבעה הועדה כי אין להפעיל את תקנה 15 מאחר והמערער חזר לעבודתו לאחר התאונה בחודש אוקטובר 2010 ופרש בשל הסדר פרישה כתשעה חודשים לאחר מכן בחודש יוני 2015, כתשעה חודשים לאחר שחזר לעבודתו.

...

נוכח העובדה כי במועד ההכרעה בשאלה בדבר הפעלת תקנה 15 המערער לא עבד אלא פרש לגמלאות , התוצאה היא כי על פי ההלכה הפסוקה המועד ליישום הוראות פסק הדין הוא המועד בו נדרשה הוועדה ליתן החלטתה , מועד בו כאמור למערער לא היו הכנסות עקב פרישתו.

לפיכך, דין הערעור להידחות.

לסיכום, טענה הנתבעת 1 כי החל מחודש 11/10 ועד לחודש 3/13 התובע לא שב לעבודה ואף לא ביקש לשוב לעבודה, וכן שבגין מצבו הרפואי אחוזי פרישתו גדלו, ורק לאחר שפיטוריו ניכנסו לתוקף המציא אישור לפיו הוא יכול לעבוד ללא הגבלה.

...

מכל האמור לעיל עולה, כי לא נפל פגם בפיטוריו של התובע, החלטת הנתבעת 2 בדין יסודה, וכפי שהובהר לעיל, בסמכות משרד הפנים שלא לאשר פיטורים במסגרת תוכניות הבראה של רשויות מקומיות בכלל ובנסיבות העניין בפרט, עת דובר בתובע שהליך פיטוריו על רקע רפואי החל עובר להחלת תכנית ההבראה.

לאור קביעתנו, לפיה יש לדחות את תביעת התובע לעניין הכללתו בתוכנית הבראה, כמו בעניין השבתו לעבודה, הרי שכפועל יוצא יש לדחות את תביעותיו הכספיות הנובעות מטענותיו לעניין אחוזי גימלתו.

אחרית דבר דין התביעה להדחות במלואה.

התובע לא חזר לעבודתו במפעל ולאחר שפרש בשלוש שנים הוא ניכנס כשותף עם אדם נוף בעסק של משחקי "סנוקר". התובע לא הגיש את מלוא המסמכים הנוגעים להכנסתו מעסק הסנוקר למעט דו"ח רווח והפסד לחמישה חודשים לשנת המס 2020 שאינו חתום על ידי מאן דהוא ואינו מבוקר על ידי רואה חשבון.

...

לכן מטעמים אלו אני דוחה את הטענה.

אין בידי לקבל טענה זו. קריאה מדוקדקת של חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט והשוואתם אל מול קביעות הועדות הרפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי אינו מעלה כי הפער ביניהם נובע מהחמרת מצבו של התובע.

התוצאה בשים לב לאמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 215,304 ₪.

התובעת כאמור לעיל, פרשה מעבודתה, כך שידוע בדיוק האם בין מועד חזרתה לעבודה לאחר הארוע נשוא התובענה ועד לפרישתה, היא נזקקה לימי מחלה, ואלו נילקחו על חשבונה.

...

גם אם התובעת הייתה מציגה תשתית ראייתית מפותחת יותר לעיסוק בשני תחומים אלו, עדיין לא היא לא הוכיחה כלל את פוטנציאל ההשתכרות, וזהו טעם נכבד כשלעצמו, שלא להיעתר לדרישת הפיצוי בתחום זה. ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי פוטנציאל ההשתכרות של התובעת במסגרת ה"קריירה השניה", הינו כפי שכרה בבנק עובר לפרישתה, היינו פי 4 מהשכר הממוצע במשק.

איני מקבל טענה זו, מכיוון שלא ניתן להקיש משכרה של התובעת בבנק בו עבדה עשרות שנים, וצברה את שכרה ותנאי השתכרותה, לאחר עמל של שנים בעבודה קשה וממושכת, לגבי מקום עבודה חדש, בתחום אחר ועם נתונים אחרים.

סיכומם של דברים: אני דוחה את דרישת התובעת לפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות הנוגע ל"קריירה השניה" אותה היא מבקשת לקדם.