בין השאר נקבע כי המבקש יהיה נתון במעצר בית לילי; יתייצב בתחנת המישטרה "בנימין" אחת לשבוע; יקיים את כל התנאים שפורטו בתכנית השקום המעודכנת; ומרכז אלאמל ידווח לועדה על כל הפרה של תנאי השיחרור.
בעקבות דיון שהתקיים לפניה, ביום 22.1.2017 קבעה הועדה המיוחדת כי אין במידע שהוצג לה כדי להביא לשינוי כלשהוא בהחלטת השיחרור השנייה; ומשכך היא שבה ואישרה את אותה החלטה ואת התנאים שנקבעו בה. בעקבות זאת הגיש היועמ"ש עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי, שגם היא הופנתה נגד החלטת השיחרור השנייה, ששבה ונתאשרה כאמור (עת"א 55604-01-17); פסק הדין שניתן בעתירה זו ביום 6.4.2017 הוא שעומד במוקד ההליך דנן (להלן: פסק הדין השני).
על פי חוק שיחרור על תנאי, לרשות המוסמכת – נציב בתי הסוהר, ועדת שחרורים או ועדת שחרורים מיוחדת – נתונה סמכות להורות על שיחרור מוקדם ממאסר (רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' סמיר גנאמה, פסקה 41 (20.7.2009)); ואולם הנטל להוכיח כי קיימת הצדקה לשיחרור מוקדם, וכי האסיר עומד בתנאים שנקבעו לשם כך בחוק שיחרור על תנאי, מוטל על כתפיו של האסיר (רע"ב 51/15 פלוני נ' ועדת השחרורים, פסקה 13 (28.4.2015)).
...
עם זאת, בנסיבות המקרה מצא בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש חדר לשטחה של מדינת ישראל באופן בלתי חוקי, וביצע בצוותא רצח אכזרי של אזרח ישראלי.
על יסוד האמור קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש טרם הפנים את חומרת מעשיו, וכי בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי חלפה מסוכנותו; ועוד נקבע שדי בזאת על מנת להוביל למסקנה כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק לשחרור מוקדם.
על רקע האמור, העובדה כי לא ניתן לפקח באופן אפקטיבי על המבקש לאחר שחרורו מקבלת משנה חשיבות.
בנסיבות המקרה, ומשלא עלה בידי המבקש להפיג את החשש הממשי ממסוכנותו והסיכון הקיים לציבור משום כך, היעדרה של יכולת פיקוח אפקטיבית על המבקש לאחר השחרור מטה את הכף אל עבר המסקנה שלא ניתן להורות על שחרורו.
מכל אותם טעמים שפירטתי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והתוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.
