חזקת השיתוף ואיזון המשאבים: עקרונות ויישום

יוער כי בהתייחס לנפסק בבע"מ (י-ם) 818/05 בו נתלית ב"כ הנאמן לביסוס טענתה לקיום שתוף ספציפי בנכס גם ללא ראיות חיוביות המלמדות על כוונת שתוף קבע בית המשפט העליון כי "...נראה על פניו מקריאת פסק הדין שלא נמצאה במקרה דנא אינדיקאציה נוספת מלבד הנישואין והחיים המשותפים בדירה לכוונת שתוף ספציפית בדירה. לפיכך נראה לי שמדובר בפסק דין המרחיב יתר על המידה את ההלכה שנקבעה בעיניין יעקובי ובעניין אבו רומי במידה שמטשטשת את הגבול שבין חזקת השתוף לבין איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון". יודגש כי פסק הדין בבע"מ 1398/11 ניסה להשליט "סדר" בסוגיה של כוונת שתוף ספציפי בדירת מגורים, הצטרף השופט עמית לעמדתו העקרונית של השופט דנציגר, לפיה נידרש "דבר מה נוסף" להוכחת כוונת שתוף ספציפית בדירת מגורים, תוך ציון רשימה לא סגורה של שיקולים לצורך הוכחת כוונת שתוף ספציפי מבלי שאלה יושמו למקרה הנידון.

...

ואולם, כפי שהראיתי, אין די בקביעה – אותה אני קובע כממצא בפסק דין זה– לפיה העברת זכויות היחיד למשיבה 2 בבית נעשו על מנת להבריחם מהישג יד נושי היחיד באותה עת - על מנת לקבוע כי חוזה המתנה בין היחיד למשיבה היה חוזה למראית עין.

לאור כל האמור אני דוחה את בקשת הנאמן.

אני מחייב את הקופה לשאת בהוצאות היחיד והמשיבה 2 בסך 1000 ₪ כל אחד.

עוד נפסק, כי בנסיבות בהן השתוף האובליגטורי בין בני הזוג אינו תקף, האנטרס החברתי מחייב כי חזקת השתוף ואיזון המשאבים לא יהוו הגנה ומחסום מפני חילוט נכסים, שקנייתם התאפשרה בעקבות ביצוע עבירות שבגינן מתבקש החילוט [ב"ש (תל-אביב-יפו) 91405/08 מדינת ישראל נ' גבאי אברהם ואח', מיום 26.10.08; צ"א (מח'-מרכז) 6929-11-15 מדינת ישראל נ' נחמני- מאוחד עם ע"ח 55233-01-16 חברת אפיקי דעת בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 4.4.16].

משכך, לרבות בעיניין אבולעפיא, התקבלו ההחלטות בכל מקרה נתון לאחר בירור עובדתי בשאלת זיקת הרעיה לבצוע עבירות, או העדרה (פסיקת בתי משפט השלום אליה היפנה הסנגור מהוה יישום קונקריטי של קביעות בית המשפט העליון בעיניין פרץ.

2.5 סיכום לאור כל המקובץ מעלה, אני נעתר באופן עיקרוני לבקשת המבקשת.

...

בהינתן כי עסקינן בבקשה ראשונה להארכת תוקף התפוסים; לאור הצהרת המבקשת כי אפשר ותבוצע חקירת המשך במעורבות נציג יחידת החילוט ובהינתן כי התיק מצוי במקביל בבחינת הפרקליטות, סבורני כי האינטרס הציבורי מחייב לאפשר למבקשת את השלמת החקירה.

2.5 סיכום לאור כל המקובץ מעלה, אני נעתר באופן עקרוני לבקשת המבקשת.

המזכירות תיידע את הצדדים בדבר החלטתי זו. ככל שאין למבקשת גישה ל"נט המשפט" תועבר ההחלטה אליה באמצעות פקסימיליה.

לדבריה, לא הוכחה חזקת שתוף או איזון משאבים בנכסים בינה לבין החייב ולא הוכח כל עירוב בנכסים מכל מין וסוג שהוא בינה לבין החייב.

זאת ועוד, בקשת הנאמן אינה מייחסת לחייב נכסים הרשומים ע"ש המשיבה בשל הטענה כי מדובר בבת זוגו ומכוח הילכת איזון משאבים ו/או הילכת השתוף, אלא בעיקר לאור מערכת היחסים העסקית, דפוס הפעולה וההתנהלות השיטתית שבין השניים, כפי שעולה מהליכים משפטיים אחרים בעיניינם.

בהקשר זה יש מקום ליישום העיקרון של הוכחת אותות מירמה ברמה מוגברת על מנת לבסס טענת תרמית.

...

אני קובעת כי החייב בעלים במשותף יחד עם המשיבה של 100 מניות רגילות בשיעור 25%, הרשומות ע"ש המשיבה במכון אדיר.

בקשת הנאמן לקבוע כי החייב בעלים של 100 מניות רגילות בשיעור 25%, הרשומות ע"ש יובל ג'רסי במכון אדיר – נדחית בזה.

בקשת הנאמן לקבוע כי רכב מסוג מיצובישי אאוטלנדר מ.ר. 14-424-34, אשר רשום ע"ש המשיבה, מצוי בבעלותו של החייב, כולו או חלקו – נדחית בזה.

עיקר טענת המערער בפני בית משפט קמא הייתה, שמאחר שמדובר בחוב שנצבר מעסקם המשותף של המשיבה ובעלה במהלך נישואיהם, יש לחייב את המשיבה במלוא חוב ההלוואה בהתאם ליתרה המופיעה בתיק ההוצאה לפועל, מכוח הילכת השתוף ומכוח עיקרון איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

לגישת המערער היה על בית משפט קמא ליישם בעניינינו את שנקבע ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פ"ד סב(1) 165 (להלן: פרשת שלם), לפיו די בארוע "קריטי", כגון מצב של בריחה מהארץ עקב חובות, כדי לשכלל את זכותו של המערער כנושה, ובהתאם להילכת השתוף להחיל את חובות הבעל על המשיבה ולהפעיל את מנגנון השתוף לצורך פרעון החוב.

הלכה זו החלה בחזקה המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, אך נקבעה כמתווה נורמאטיבי, שאינו מבוסס על הסכמת הצדדים (ראה סיכום במאמריו של פרופ' שחר ליפשיץ "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השתוף" משפטים לד 627 (2004).

...

לאור כל האמור לעיל, הייתי מציע לחברי לדחות גם את הערעור באשר להוצאות שפסק בית משפט קמא.

אני מסכימה שיש לדחות את הערעור, כפי שהיתה התוצאה אליה הגיע עמיתי, השופט דר' רניאל, בפסק דינו, שסקר את ההלכות הנוהגות לענייננו.

משקיבלתי קביעה זו של בית משפט קמא, אין לי צורך להזקק לסוגיה אם בחיי הזוג חל "אירוע קריטי" (עזיבתו של בעלה של המשיבה את הארץ מבלי להסדיר את חובותיו, ככל הנראה על מנת להשמט מהם, כאשר האשה מצטרפת אליו לחו"ל) המאפשר הקדמת איזון המשאבים במובן זה, שניתן יהיה לייחס את חובו של הבעל, ככל שנלקח עבור היחידה המשפחתית ואינו חוב אישי שלו, כחוב שאף על האשה לשאת במחציתו, כבר עם ה"אירוע הקריטי" (ראו על משמעותו של "אירוע קריטי" ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פ"ד סב(1) 165) ש. שטמר, שופטת [אב"ד] השופט דר' עדי זרנקין: אני מצטרף למסקנתם של חברי, ואף אני סבור כי יש לדחות את הערעור ע. זרנקין, שופט לפיכך הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דינה בסכום כולל של 15,000 ₪.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏ 1073676/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס, הרב מימון נהרי המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ברוך אבוקרט) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד איל מנחם) הנידון: כוונת שתוף בנכסים 'חצוניים' ומבחניה – עקרונות ויישום פסק דין[footnoteRef:1] [1: נגד פסק הדין הוגשה עתירה לבג"ץ, והיא נדחתה ברוב דיעות (בג"ץ 4602/13, בג"ץ 9780/17 פלונית נ' בית הדין הרבני (2018)).]

ובודאי שכיוון שהבסיס לשיתוף הספציפי – גם לפי הפסיקה האזרחית – מקורו אינו בחקיקה מפורשת (ואדרבה הוראת סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון תשל"ג –1973 מחריגה מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, שניתנו במתנה או שנתקבלו בירושה), אלא ב'הלכה' הנבנית ומתגבשת מפסיקות של בית המשפט העליון בשנים האחרונות, כשהן מבוססות על כוונת השתוף של הצד שהנכס רשום על שמו לטובת הצד השני, הרי שרק כאשר בית המשפט או בית הדין נוכח לדעת על סמך אומדנות שונות, שיש כוונה שכזו, רק אז יכריע לטובת השתוף.

כעין זה כתב כבוד השופט שאול שוחט (עמ"ש 1331-12-11, תל אביב): על כל אלה אוסיף ואומר את הדברים הבאים: החרגתם של "נכסים חצוניים" מכלל נכסי בני הזוג בני האיזון, מהוה ביטוי חקיקתי – בחוק יחסי ממון – לעיקרון של 'המאמץ המשותף' העומד גם בבסיס הילכת השתוף.

] ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין ובודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה משמעותי יותר וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם אלה לא היו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השתוף במיוחד על נכס כמו דירת מגורים והמשפחה.

...

סבור אני כי במצב דברים זה אין ללמוד מכאן את רצונו של הבעל לשתף את האישה בנכס, שהרי הכספים היו בבעלותו והנכס היה בבעלותו, ומדוע נאמר כי התבססה כאן עילת שיתוף כלשהי? אכן לדעתי ההתמודדות עם העובדה שהבעל השקיע כספים בדירה אמורה להיות בצורה אחרת, וכך: לו הייתה ההשקעה קיימת עד לשלב זה הייתה זכאית האישה לקבל ערך מהשבחת הנכס או חלק מהכספים שהושקעו בנכס, אולם פטור אני לדון בכך בנסיבות אלו שבהן כנראה השבח בנכס עבר לו מהעולם.

משכך סבורני כי כוונת השיתוף נמדדת בהליך של תקופה ולא בהבזק של רגע שנראה ממעשה מסוים.

מסכים אנוכי עם שכתב עמיתי הגאון הרב אלמליח שכוונת שיתוף גורמת למתן זכויות ברם חלוק אני עליו, לאחר המחילה רבה, בכך: אני סבור שהכוונה נמדדת בהליך ממושך ולא כתוצאה ממעשה מסוים המוכיח כוונת שיתוף ומכאן הבנתי שיש להוכחת כוונת שיתוף דמיון לדיני מתנה שכל עוד לא חל רישום בפועל אזי יש לבחון את מכלול הרכיבים בעת פירוק השיתוף, וכאמור במקרה דנן הדעת נוטה שאין כוונת שיתוף למי שבגד במערכת הנישואין.