חזקת השיתוף בנכסים עסקיים

ישנה הפרדה בין "נכסים משפחתיים" שבהם השתוף בין בני הזוג חל בכל עת ולכל אורך הזמן, לבין "נכסים עיסקיים", אשר ביחס אליהם חזקת השתוף, "נכנסת לפעולה", רק כאשר מגיעה מערכת יחסים בין בני הזוג אל "מועד קריטי". בפס"ד שלם הנ"ל נפסק מפורשות שהילכת השתוף בין בני הזוג הנה "פרי ההלכה הפסוקה והיא ביטוי מובהק למשפט מקובל נוסח ישראל." כך תיאר הנשיא ברק את הילכת השתוף באומרו בפיסקה 7: "הילכת השתוף בישראל היא פרי ההלכה הפסוקה. היא ביטוי מובהק ל"משפט מקובל" נוסח ישראל (ראו, בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221; להלן – פרשת בבלי).

...

כפי שכבר צוין לעיל, עובדת היות התובעת עקרת בית אין בה כשלעצמה להביא למסקנה שהיא לא עשתה מאמץ משותף שתרם לצבירת הרכוש.

התובעת טענה טענות כלפי כונס נכסים אבל אין בטענות האלו כדי להסביר את השיהוי הרב מטעמה ואין בו כדי לפגוע בזכותם של המשיבים שהתבססו על רישום הזכויות, מכל מקום, מישור היסים המשפטיים בינה ולבין הכונס איננו עניין לתיק זה. מעבר לצורך יש לקבוע שגם אם היתה חלה על המקרה כאן הלכת שיתוף נכסים המיידית, הרי במקרה (תיאורטי) שכזה המסקנה הייתה שהדירה רשומה על שם הבעל ואילו התובעת היא בעלת זכויות שביושר, אם כך היה, הרי כאשר עומדת זכותה של התובעת מול זכותו של צד שלישי יש להכריע בתחרות זכות זו בהתאם לדיני עסקאות הנוגדות .

ניתן להבין לליבה של התובעת, היו תקופות שהיא ובעלה נהנו מחיי רווחה כלכלית, העתיד הכלכלי נראה ורוד ונפילת הבעל בעסקיו קטעה חיים אלו, הניסיון להציל ולו חלק מאותו רכוש לגיטימי ומובן אלא שכדי להתגבר על זכויות הנושים-המשיבים שגם להם חיים כלכליים משלהם, על התובעת לעמוד בנטל המוטל עליה על פי דין ולשכנע בראיות ובפנייה לדין כי זכויותיה עדיפות, במקרה כאן היא לא עמדה בנטל זה ומשכך, נדחית התביעה.

נושים הבוחרים להעמיד אשראי עסקי לבעל בידיעה (ממשית או מיוחסת) כי נכסים מסוימים (ובמיוחד נכסים משפחתיים, כגון דירת המגורים) אינם רשומים על שמו, יודעים (או צריכים לדעת) כי נכסים אלו לא ישמשו לפרעון חובות העסק (ואם הם מבקשים לסטות מכך, תמיד עומדת להם האפשרות להתנות את מתן האשראי בשיעבוד נכסים אלו, או, לחלופין, בכך שבעליהם הרשום יחתום כערב לחוב העיסקי).

לא למותר לציין, כי לא נטען על-ידי הנאמן לקיום שתוף קינייני ספציפי בנכס, להבדיל מהטענה הכוללנית בדבר החלה של חזקת השתוף, שכאמור איננה יכולה לעמוד.

...

דין טענה זו להידחות, זאת מן הטעם שעל החייב והמנוחה חל חוק איזון משאבים ולא חזקת השיתוף, נוכח מועד נישואיהם.

מכל מקום, חל לגביה כל האמור לעיל לעניין אי-תחולת חזקת השיתוף והיעדר טיעון ביחס לשיתוף ספציפי.

סיכומם של דברים: נוכח כל המפורט לעיל, בקשת הנאמן למתן הוראות נדחית בזאת.

אכן קיימים מקרים לא מועטים, שבהם אין הבעל מוצא לנכון לשתף את אישתו בעסקיו ואין הוא אפילו מגלה לה דבר אודותיהם ואודות נכסים שקנה או מכר; ואף-על-פי-כן עשויה חזקת השתוף לחול - והוא, אם נתקיים מינימום של חיים משותפים בין בני הזוג, וכל עוד כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו לתא המשפחתי; כשלעצמי, אין אני רואה בעיניין זה הבדל בין דירת המגורים לנכס עסקי, ובילבד שאין קיימת ראיה מספקת, המכחישה את חזקת השתוף, ראיה שלדעתי אינה קיימת במקרה דנן" (ההדגשות אינן במקור – פ.ג.כ).

...

למען הסר ספק יובהר בעניין זה, כי לא שוכנעתי שא. פועלת בהנחייתה או בהדרכתה של הבת .

המבקשת להשתלט לכאורה על האשכול, וסבורני כי התנהלותם הקשה, הפוגענית והבוטה של הבנים כלפיה כאמם (אשר לא מצאתי לפרט אודותיה מעבר לאמור מפאת כבודם של הצדדים והבנים עצמם), לא הותירה בפניה ברירה זולת פנייה לבית המשפט על מנת להגן על זכויותיה.

סבורני, כי לו היו נוהגים הבנים באמם כשם שאביהם נהג בה, בכבוד וכשהוא מעלה אותה על נס לכל אורך שנות נישואיהם, תוך הכרה בתרומתה לשגשוג ולפריחה הכלכלית של עסקיו אשר מפירותיהם נהנים גם הם כיום, תביעה זו כלל לא הייתה באה אל העולם.

אשר לטענה לשיתוף ספציפי בנכס שנרכש לפני תקופת החיים המשותפים, על הצד הטוען לשיתוף בנכס הרשום רק על שם בן הזוג השני, מכח היותם ידועים בציבור וקיומה של חזקת השתוף, לרבות בנכס עסקי, מוטל עליו נטל הוכחה כבד יותר מאשר הנטל בין בני זוג נשואים.

...

הגם שקבעתי כי אין לאזן את הנכסים כמו גם את השבחתם, הותרת התובע ללא כלום איננה פתרון צודק בעיני שכן שוכנעתי כי התובע, כמו גם אביו ביצעו פעולות בנכס מתוך ציפייה כי מדובר בנכס שיסייע בעתיד למשפחה.

משמדובר בעבודות שוטפות שבוצעו ע"י התובע ואביו במשך פרק זמן של מספר שנים, אינני רואה לנכון להורות על מינוי שמאי להערכת שוויין, וסבורני כי יש הצדקה במקרה זה להעריך את הסכום על דרך האומדנא, שכן כיום לא ניתן לקבוע בבירור את היקפן המדויק של העבודות והתיקונים שבוצעו.

בנסיבות אלה בית המשפט מצא פתרון בדמות פסיקת פיצוי על דרך האומדנא, בהיקש של שיתוף ספציפי בדירת מגורים, פיצוי בגין ביטול רשות שימוש ובגין בנייה ונטיעה במקרקעי הזולת, פיצוי כחלק מתשלומי איזון בגדרו של חוק יחסי ממון בין בני זוג ומכוח דיני החוזים ודיני עשיית עושר.

ליפשיץ סבור (עמ' 163), "שכאשר מדובר בידועים בציבור, הנכונות להחיל את חזקת השתוף על נכסים עיסקיים ועל נכסי פרישה חייבת להיות רבה יותר מן הנכונות להחיל אותה על נכסים שלא נרכשו במאמץ משותף", והוא מבסס את דעתו על מספר נימוקים, שהראשון שבהם, הוא שמאחר וחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973, החל על בני זוג שנישאו אחרי שנת 1974, אינו כולל נכסים שאינם פרי מאמץ משותף, ומאחר וחזקת השתוף חלה על ידועים בציבור גם אחרי שנת 1974, "מצב שבו הקף השתוף בין ידועים בציבור רחב מהקף השתוף בין בני זוג נשואים לא נראה לי מתאים אפילו מנקודת ראותם של התומכים המובהקים בזכויותיהם של ידועים בציבור", אך הוא מוסיף (עמ' 164) כי "עמדה אחרת משתמעת לאחרונה בפסיקה הישראלית, המשווה את הידועים בציבור לנשואים גם ברציונל הקישורי", תוך הפנייה לפסק דין הדרי.

...

סבורני, שגם אם דבריה של התובעת בקשר להבטחתו של המנוח כי בעתיד הם יבנו את ביתם במגרש, הם נכונים – וניתן להטיל ספק בדברים אלה, לאור זאת שכאמור המנוח לא שינה בכל שנות חייו עם התובעת את הוראת הצוואה המצווה את המגרש לנתבעת ולא פעל כדי לרשום את הזכויות במגרש על שם התובעת – אין די בכך כדי ליצור את הזיקה הנדרשת לצורך יצירת חזקת השיתוף, כאשר מעבר לאותה הבטחה לא קודם ולא נעשה כל דבר למימושה.

לפיכך, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ והוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪.