חזית אחור אורות אחוריים לא פעלו

ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי יכול שרכב התובע עמד בשוליים באופן שהיווה הפרעה קלה לתנועה, אך רכב הנתבעים סטה לשול ופגע ברכב התובע חזית – אחור.

כמו כן טען כי אין זה סביר כי רכב התובע יוסע לאחור ולא ניתן יהיה להבחין בו מבעוד מועד.

הוא העיד כי הנוסע שלצדו הסב את תשומת ליבו לכך שרכב התובע נסע לאחור ולכן גם לא הספיק לנקוט בפעולה אשר תמנע את הפגיעה בו או תמזער אותה.

התובע לא פעל להפעלת אורות המצוקה או להעמדת משולש אזהרה כנדרש.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות שבפני, במוצגים שהוגשו ובסיכומי ב"כ הצדדים, החלטתי כדלקמן: כאמור, בפני בית המשפט נשמעה עדות התובע, עדות הנתבע ועדות הנוסעים ברכב הנתבע.

כן אני קובעת כי הנתבע נסע במהירות גבוהה שאיננה תואמת לתנאי הדרך.

לפיכך אני קובעת כי יש לחלק את האחריות להתרחשות התאונה כך שלנתבע אחריות בשיעור 60% ואילו לתובע אחריות בשיעור 40%.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן: במסגרת התביעה העיקרית – אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעים סך 20,640 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 12/02/12, בתוספת אגרת המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.7% מהסכום האמור.

בטופס הודעתו על התאונה, נ/1, תיאר הנתבע כי נוכח פרות שחצו את הכביש, הוא האט את מהירות רכבו, הדליק ארבעה אורות ורכב שהיה מאחוריו לא הבחין ו"ניכנס בו" מאחור.

מלשון זו ניתן להבין כי מדובר בתאונת "חזית – אחור" קלסית ומצופה היה כי הנזק ברכב התובעת יהיה בחזית ואילו ברכב הנתבע מאחור.

הדבר אם כן מתיישב עם גרסת הנהגת כי הנהג נסע בנתיב הימני ביותר ולפיכך פעל כפי שפעל על מנת להמנע מפגיעה בפרות.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות שבפני, במוצגים שהוגשו ובסיכומי ב"כ הצדדים, מסקנתי הינה כי התובעת עמדה בנטל להוכחת גרסתה באשר לאופן התרחשות התאונה, מהנימוקים שלהלן: עדות הנהגת מטעם התובעת היתה עדות סדורה, רהוטה, עקבית, רציפה והגיונית.

לאור כל האמור, אני קובעת כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את גרסתה באשר לאופן התרחשות התאונה כמסתברת יותר מגרסת הנתבעים, ולפיכך אני קובעת כי הנתבע אחראי להתרחשות התאונה.

מעיד שבעת שנסע הסתכל "קדימה" ולשאלה למה מתכוון, ענה: "זה לא הצידה ולא אחורה, זה קדימה". תוך כדי כך, עורכי דינו היתנגדו תוך השמת תשובה בפיו והנאשם שינה את תשובתו (לאחר שבא בטרוניה למאשימה שמנסה "ליקבור אות"), וענה שכמובן שהכוונה היא היסתכלות רחבה , גם לצדדים ושעל נהג סביר להיות עירני לסביבת נהיגתו, תוך התאמת מהירות נהיגתו לתנאי הדרך (עמ' 109 ו- 110 ש' 17- 32 ו- 1- 13, בהתאמה).

בעברו היה בוחן תנועה במשטרת ישראל, שירת 32 שנים וטיפל "באלפי תאונות והמון מהסוג הזה..". מיד בפתיח דבריו מציין את מסקנתו והכשל לדעתו שהביא לארוע הטרגי, כאשר מציין שבמקרה זה מדובר בתאונת דרכים 'חזית - אחור', לכן דבר ראשון מבחינתו ובהגיעו לזירה כזו, היה מגיע ובודק "מה קורה עם אורות הבלימה" ולנתון זה השפעה להיתנהגות הנהג מבחינת זמן התגובה, "פה הייתה... בעיה עם אורות הבלימה... יש לכך המון משמעות... מחלקיק השנייה, שבריר השנייה שנותן לנהג מאחורה להגיב... יוצר את ההבדל בין תאונה ללא תאונה, מדובר על נסיעה בשטח ערוני, מרחקים שנהגים נוסעים לא רחוק אחד מהשני... לא בטוח, לפי הסירטון, שאור ברקס מרכזי פעל" (עמ' 122 ו- 123 ש' 16- 26 ו- 1- 13, בהתאמה).

...

כאשר הנאשם לא נטל אפשרות זו בחשבון ולא מצא להאט את הרכב בהתקרבו למעבר ולא בחן בחון היטב, בוודאי מקום שטוען ששדה הראייה הוסתר לו (מה שאינני מקבלת כלל וכלל לאור כלל הנתונים והממצאים והעובדה שמדובר בשדה ראייה קדימה כשלפניו רכב קטן ממנו), אזי ניתן לומר, שמדובר ברשלנות הרובצת לפתחו והוא איננו יכול להיבנות מן התחושה הסובייקטיבית שלו ש"ממשיכים בנסיעה", מבלי שנתן דעתו באופן דקדקני להתנהלות הרכב לפניו, שאז בוודאי היה מבחין בהאטת נהיגתו, גם ללא אורות בלם כלל, כפי שהעיד באופן ברור בוחן התנועה בעדותו (טענת המאשימה כי היה אור בלם מרכזי עליון בשמשת רכב הסקודה, כפי שנבדק ונרשם בדוח ת/24, בהתייחס ל"רכב ב").

מכאן, אני קובעת שהתוצאה הייתה צפויה ועל הנאשם היה לצפות אף את השתלשלות האירועים.

סופו של דבר: לאחר שמיעת כלל הראיות, שמיעת טיעוני ההגנה ובחינתן אל מול הממצאים והעובדות, כפי שקבעתי לעיל ובהרחבה, מצאתי, שהנאשם נהג באופן רשלני בהתקרבו למעבר החצייה ולצומת, לא נתן תשומת לב מלאה לדרך, לא שיקלל את כלל הנתונים, זאת על אף נתוני דרך אופטימאליים, ראות טובה, תמרור מוצב בגובה, מעל הצומת ולכיוון נסיעתו, שדה ראייה פתוח לפנים יותר מ- 100 מטרים, כשהיה עליו להבחין בהולכת הרגל בשלב כלשהו (שכן הייתה גלויה במשך 9 שניות) וכן הייתה מוטלת עליו החובה של האטת נהיגתו בהגיעו לקרבת מעבר חצייה בצומת.

לפיכך ומכל האמור, אני קובעת, שהמאשימה הוכיחה מעל לספק סביר, שהתנהגות רשלנית זו, היא שגרמה לתוצאה הצפויה של הדיפת רכב הסקודה, פגיעה בהולכת הרגל ומותה הטראגי.

על אף האמור טוען המבקש, לאחר שתובע עיין במסמכים ובמוצגי התביעה, לא ביקש כל השלמת חקירה שכן כפי שטען הבוחן בחקירתו הנגדית מדובר "רק" בתאונה של חזית אחור שכן "זו לא תאונה מורכבת שצריך להבין מה קרה יותר מידי". על כן טוען הנאשם כי לא הונחה כל תשתית ראייתית ראויה בטרם הוגש כתב האישום.

המשיבה מציינת כי הבוחן הסתמך על גרסאותיהם של הנאשם ושל נהג הרכב המעורב ואף מדגישה כי הבוחן ציין כי כאשר הגיע לבדוק את הטרקטור החקלאי המעורב בתאונה, האורות האחוריים של צד שמאל של העגלה לא נדלקו.

בחוות הדעת שניתנה מאת ד"ר יובל סיני, מצויין כי מקור נוסף במשפט העברי להענקת פיצוי עקב הליך משפטי יכולה לשמש הדוקטרינה במשפט העברי, לפיה כאשר מדובר בגוף צבורי, מוטלות עליו חובות מעבר ליחסים בין פרטים, וזאת על פי עקרונות "ועשית הישר והטוב" ו"לפנים משורת הדין" וכן "אין ציבור עני". גם מכאן, ניתן ללמוד על חובתם של לישכת התביעות וגורמי החקירה כגוף צבורי לפעול בהגינות ובאחריות כלפי הציבור הרלוואנטי, במיוחד נוכח ההבדל המהותי במאזן הכוחות בין המדינה כמאשימה ובין האזרח כנאשם.

...

הבוחן באותה עת היה בעל וותק מקצועי של כחודש ימים – לא חקר כהלכה את התיק, לא חיפש עדים, לא הבין את הוראות החוק ביחס לנסיעת הטרקטור על הכביש, לא התייחס לפערים חשודים בין רישיון הרכב המעורב ופוליסת הביטוח, כאשר בסופו של דבר השיב בקשר לשאלה שבמחלוקת כי לא יכל לקבוע אם אורות הטרקטור היו דולקים .

לטענת המשיבה כל תובע סביר בהחלט היה מגיע למסקנה כי יש מקום להגיש כתב אישום נגד המבקש ונוכח חוות דעתו החד משמעית של בוחן התנועה, ההחלטה על הגשת כתב האישום היתה סבירה לחלוטין ומגובה בתשתית ראייתית מתאימה.

"בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהייתה מנוחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום." (שם בעמוד 12) בית המשפט יתחשב בהקשר לקיומה של העילה האמורה גם באופן זיכויו של המבקש במשפט, ולשלב בו זוכה.

אני סבורה כי בענייננו לא היתה בידי המשיבה תשתית ראייתית אשר היה בה כדי לבסס הרשעה, ולמעשה מתקיימת בענייננו המשוכה הראשונה של העדר יסוד לאשמה אשר יוחסה לנאשם.

גם אם נקבל את נסוי ההגנה, למעבר האופנוע מהשול לכביש נידרש זמן מינימאלי של 1.3 שניות כשבזמן התאונה האופנוע כבר התיישר או שהיה בסטייה של 10 ס"מ. מאחר והאופנוע כבר התיישר בנתיב הימני, בדיקת שדה הראייה האחורי לא רלוואנטית ויש לקבל את קביעת הבוחן שאם האופנוע נסע 200 מ' על השוליים, המערער היה יכול לראות אותו ושדה הראייה שלו לפנים כשהאופנוע עמד קרוב לנקודת האימפקט היה 260.80 מ'.

תגובת המשיבה מדובר בתאונת חזית-אחור, שאירעה באור יום, במקום שהמערער רגיל לנסוע כל יום, לא היה עומס מיוחד בדרך והממצאים בזירת התאונה מראים שמקום המגע היה כאשר הרכב והאופנוע היו בצורה כימעט ישרה לחלוטין.

איננו רואים מחדל בכך שלא נילקח דם מגופת המנוח שכן בהיעדר ממצאים בשטח או בגירסת המערער המעלים חשד שהמנוח נהג בהשפעת סמים או אלכוהול עובר לתאונה לא היה כל נימוק לבצוע פעולה זו. איננו מקבלים את טענת ב"כ המערער לפיה היתייחסות הבוחן הייתה מגמתית לחובת המערער שכן גם אם בדו"ח הבוחן ת/4, שנכתב למחרת התאונה על פי הממצאים שנמצאו בזירת התאונה, לא הובאה גרסת המערער בהודעתו ת/1, הרי כבר ביום התאונה נערך נסוי שדה ראיה במקום התאונה ע"י הבוחן ורפ"ק מוזס, בנוכחות המערער, שתועד בווידאו (ראה מזכרים ת/9-ת/11 ודיסק ת/12).

...

חרף האמור לעיל, נראה לנו כי יש להתחשב בכך שפגיעת המערער באופנוע לא לוותה בעבירת תנועה.

בנסיבות אלה, אנו סבורים כי הטלת עונש של 14 חודשי מאסר ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 15 שנה, שהיא התקופה המירבית שקבע בית משפט קמא במתחם הענישה, הם עונש חמור מידי בהתחשב ברשלנות הבינונית-נמוכה של המערער.

לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור כלפי העונש ומטילים על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 11 חודש ופוסלים אותו מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 12 שנים במצטבר לכל פסילה אחרת.