חוקיות תשלום הכספים לקרן החניה לפי תכנית מתאר מקומית

מונחת לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 24748-06-15, כב' השופט ר' סוקול), במסגרתו נקבע כי משיבה 2 (החברה לפיתוח קיסריה) רשאית לגבות תשלום עבור חנייה במקרקעין השוכנים בסמיכות לחוף ים מוכרז ביישוב קיסריה, החל מיום 5.9.2015.

זאת, למרות שעל פי תכניות המתאר הרלוואנטיות, מתחמים אלה נועדו לצרכים אחרים.

לאחר פירסום הצוו, הודיעה חברת ים חניונים בע"מ – הפועלת עבור משיבה 2, הזרוע המבצעת של קרן קיסריה – כי היא מבקשת להפעיל את המיתחם הפרטי כמגרש חניה פרטי, ובקשתה אושרה על ידי המועצה.

המבקשות, רשויות מקומיות המצויות סמוך לקיסריה, עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים והעלו בפניו שורת טענות כנגד חוקיות צו השמוש וגביית התשלום.

בבקשתן, אשר מבחינה מהותית הנה בקשה למתן סעד זמני בתקופת העירעור, מוסיפות המבקשות כי מאזן הנוחות נוטה לזכותן, שכן דחיית הבקשה תיגרום לכך "שהציבור יימנע מללכת לים עקב גביית כספים שאינה כדין", ולמצער תקשה על השבה עתידית של דמי החניה.

...

ביום 29.6.2015, נעתר בית המשפט קמא לבקשה למתן צו ביניים והורה למועצה שלא ליתן היתר להפעלת המתחם הפרטי כחניון בתשלום – זאת, בשל פגמים שנפלו במתן ההודעה על ידי חברת ים חניונים בע"מ. ביום 7.7.2015, הודיעה אפוא משיבה 2 בעצמה ובכתב על כוונתה להפעיל את המתחם הפרטי כמגרש חניה פרטי.

אל מול זה, ניתן לטעון שאם זהו הסיווג המחייב התוצאה היא שלא רק שיש לאסור גביית תשלום, אלא שהחניה כולה אסורה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, על נימוקי ההחלטה, החלטתי להימנע מעשיית צו להוצאות.

גם לגופו של עניין, היתה הוועדה המקומית מוסמכת לידרוש את תשלום כופר החניה, בנסיבות בהן הכספים שנגבו הופקדו בקרן לבצוע מיגרשי חניה, כאשר קיים כבר חניון עילי בסמוך למגרש והוועדה מקדמת תכנית לחניון תת קרקעי.

וודאי שלא ניתן לעשות כן כאשר היזם אשר הקים את הבניין לא צורף כצד לעתירה זו. בדומה, איני סבורה כי בשל אותה אי חוקיות נטענת יש להורות על תיקון היתר הבניה והחזרת החניות לתחומי המיגרש, שכן היתר הבניה עם מיקום החניות הנוכחי הוגש, כאמור, על ידי גורם מטעם העותרים ואושר זה מכבר ולא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור.

טרם התיקון, התקנות קבעו כי תשלום כופר החניה יהיה על מנת "להישתתף בהתקנתם בחניון צבורי, המוקם על פי תכנית מאושרת שלביצועה הוקמה קרן למימון החניון האמור, הכל בהתאם להוראות התכנית...". הוראות התקנות דאז אף לא קבעו מיגבלת זמן להקמת החניון, ועל כן בתי המשפט לא קבלו את עמדת הרשות המקומית במצב בו נוצר פער זמן גדול בין תשלום קרן החניה להקמת החניון (עת"מ (ת"א) 1031/00 נווה מוגשם בככר נ' עריית תל אביב יפו, פד"י תש"ס 654, 660-661 (6.11.2000)).

מוסכם, כי הכספים שנגבו הופקדו בקרן לבצוע מיגרשי חניה (אם כי לא בקרן יעודית להקמת חניון ספציפי), כי בשלב זה הוקם חניון צבורי עילי בהסתמך על היתר לשימוש חורג בשצ"פ בסמוך למגרש, וכי התוכנית העתידית הנה להקים חניון תת קרקעי בהתאם להוראות תכנית המתאר לאשקלון, אך טרם קיימת תכנית מפורטת לבנייתו.

...

בפני עתירה מנהלית נגד החלטת ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום בערר 6033/14, שניתנה ביום 1.3.16, בה נדחה הערר נגד החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה אשקלון להתנות את מתן ההיתר לעותרת בתשלום כופר חניה.

דין הבקשה להידחות.

עוד יש להוסיף, כי הערר נדחה גם מאחר וועדת הערר קבעה, כי לא ניתן לייחס את החניות לבניה החדשה, וכאמור - מסקנה זו מקובלת עלי ואיני רואה מקום להתערב בה. על כן, הבקשה להוספת ראיות - נדחית.

סוף דבר, דין העתירה נדחית.

גישה דומה ראה גם בת"א (שלום ת"א) 37485-06-11 בן משה נ' עריית תל-אביב יפו, 29.10.14 שם נקבע כי יש לבחון את התביעה לפי תכנית מתאר מקומית, תכנית ח', אשר חלה עקב הסייג בתקנות החניה.

עולה כי כל עוד הכסף שנגבה מהתובעת יש לו זיקה להקמת חניון תוך התקופה הקבועה בתקנות החניה ובמרחק הנידרש, אין בסיס לטענת אי החוקיות של הגביה עליה נסמכת התובעת כעילה להשבת התשלום.

להלך רוח זה ראה ת"א (שלום ת"א) 9976-06-12 צפי אפקט-טים הפקות (2001) בע"מ נ' עריית תל אביב יפו, 18.7.18, שם בפסקות 56, 64 ו- 68 לפסק הדין: "כעולה מתקנות החניה, אמורה להיות קרן חניה, שבה אמורים להישמר הכספים ששולמו עבור כופר חניה, שהרי ייעודם של כספים אלה להקמת חניון. הראציונאל הנו להבטיח שלרשות יהיה, בבוא היום, מקור תקציבי להקמת החניון, שהרי מעצם תשלום כופר החניה, הערייה פוטרת את מבקש ההיתר להקים מקומות חניה מטעמו.

...

לאור מסקנה זו, לא מצאתי מקום להידרש לבחינת חישובי תקן החניה התיאורטי של בניין הפנינים.

סוף דבר התובעת שילמה כופר חניה בשנת תמורת 20 מקומות חניה, ובשנת 2009 נבנה בסמוך למבנה שלה מגרש חניה ציבורי הכולל 83 מקומות חניה, וזאת מעבר להמשכו של אותו מגרש הכולל עוד כ- 134 מקומות חניה.

על כן, התביעה נדחית.

כך מתחייב אף מעקרון היסוד של חוקיות המינהל (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א 112-110 (2010)).

השופט ג' קרא: אני מסכים לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז לפיו הכספים ששולמו לקרן החניה על פי תכנית מתאר מקומית שולמו כדין ולא נגבו על ידי עריית תל אביב-יפו בחריגה מסמכות.

...

בסיכומו של דבר, העירייה טוענת כי הגבייה לקרן החניה נעשתה כדין, ומדגישה כי הערכאות הקודמות שדנו בתיק קבעו כממצא עובדתי כי היא עשתה שימוש ראוי והולם בכספים ששולמו לקרן החניה, בהתאם למטרות הקרן.

אין בידינו לקבל את הפרשנות המוצעת על-ידי המערער.

סוף דבר: הערעור נדחה.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 9573-09-18 הישיבה התיכונית כפר גנים נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה -פתח תקווה ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת חנה קיציס תובעת הישיבה התיכונית כפר גנים ע"י ב"כ עו"ד צבי פשדצקי נתבעות 1. הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה -פתח תקווה 2. עריית פתח תקווה ע"י ב"כ עו"ד גיל זילבר פסק דין

התוכניות הרלוואנטיות והליכי ההפקעה בהתאם לתכנית מתאר פת/5/1002 (פורסמה למתן תוקף בי.פ. 1714 מיום 19.4.1974) שונה יעוד החלקה מאיזור חקלאי לאיזור מגורים.

לפטור זה נקבעו שני סייגים: האחד, כאשר הפקעת חלק המיגרש מובילה לפגיעה בערך יתרת המיגרש (סעיף 190(א) לחוק, עע"מ 4955/07 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה רעננה נ' קרן תורה ועבודה (26.10.2010)).

בשאלה מתי יהיה נכון לשלם פיצוי בגין הפקעה חלקית, כאשר יתרת החלקה לא נפגעה, יש להיתחשב במספר שיקולים: שיקול ההשבחה – כאשר התכנית המפקיעה השביחה את יתרת הקרקע אין מקום לשלם פיצוי נוסף, שיקול השויון במימון בין כל בעלי החלקות נשוא התכנית המבוסס על תפיסת הצדק החלוקתי, שיקול ההוגנות, שיקול יעילות ותמרוץ הרשות המפקיעה להפעלת שיקול דעת הולם ושיקול האחריות הקהילתית במסגרתו יש להיתחשב גם בהנאה שיפיק בעל המקרקעין מיתרונות התכנית (ענין מסרי, פסקות 93- 75).

שיקול ההשבחה מבוסס על העובדה שהשבחת המקרקעין אינה קשורה בפעולות שביצע בעל המקרקעין ועל כן מוצדק לידרוש ממנו להפריש חלק מן הקרקע ללא קבלת פיצוי, שכן השבחת ערך יתרת המקרקעין מהוה פיצוי , ותשלום פיצוי נוסף על ההשבחה מהוה "פיצוי יתר": "שיקול ההשבחה מושתת על ההנחה שעקב הפיתוח המתוכנן הכרוך בהפקעת חלק מהמקרקעין, תושבח יתרת הקרקע שתיוותר בידי הפרט; ומשהשבחה זו אינה תוצאה של תשומות שהשקיע הפרט – מוצדק לידרוש ממנו להפריש חלק מהקרקע לצורכי ציבור בלא פיצוי (לוינסון-זמיר – פגיעות במקרקעין, בעמ' 156). לפיכך, במקרים שבהם הפקעה חלקית הובילה להשבחת ערך יתרת החלקה, ניתן לראות בעליית הערך משום פיצוי לא כספי (הגם שבעל ערך כספי) שקבל בעל המקרקעין, המצדיק הפחתה של תשלום הפצוי מאת הרשות (נמדר – הפקעת מקרקעין, בעמ' 495)" (ענין מסרי, פסקה 77 לפסק דינו של השופט פוגלמן).

האכסניה המתאימה לברור טענות אלו היא בבית המשפט לעניינים מנהליים ואין מקומן במסגרת תביעה לפצויי הפקעה; טענות התובעת כנגד חוקיות הוראת ההפקעה בתכנית, כנגד חוקיות ההפקעה, וטענתה כי מטרת ההפקעה נזנחה ועל כן יש לבטל בדיעבד את החלטת ההפקעה, אינן שאלות שוליות לעילת התביעה שבפני, אלא הן המסד עליו מבוססת עילת התביעה לקבלת פיצויים.

...

התובעת מדגישה בסיכומיה כי הנתבעת 2 ניסתה לנכס לעצמה חלק ממוסד חינוכי פרטי "על מנת לקבל מימון ממשרד החינוך לבניה... זו הערמה ואין מקום לכך". גם טענה זו יש לדחות; גם אם נפל פגם באופן הגשת הבקשה למשרד החינוך אין בכך כדי להביא למסקנה כי ההפקעה נעשתה ממניעים פסולים, ובכל מקרה לא הוכח כי הנתבעת 2 קיבלה מימון על פי הבקשה שהוגשה.

לשיהוי שני היבטים: היבט ראייתי - חלוף הזמן ומחדלי הרשות מובילים למסקנה כי נזנחה מטרת ההפקעה, והיבט מהותי - התנהלות הרשות מעידה על פגיעה בחובת הנאמנות וההגינות שהיא חבה כלפי הציבור.

לאור האמור התביעה נדחית.