חוקיות תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים ביהודה ושומרון

אסעיד מחמוד – ניתן פסק דין אסעיד לוטוף – ניתן פסק דין באמצעות עו"ד חאלד עון פסק דין לפני תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") בשל תאונת דרכים שארעה ביום 22.5.2017 בשטחי יהודה ושומרון (להלן: "התאונה").

כאמור, יש לבחון שאלה זו בראיית הסיכון התחבורתי שנוצר עקב חניית הרכב הראשון ולא באספקלריית אי החוקיות של החניה.

...

לכן, אני קובעת כי הרכב הראשון היה "רכב מעורב" בהתקיים ה"חזקה המרבה".

באשר לעניין אלעסווי – ב"כ נתבעת 2 הפנה לרישא של סעיף 29 לפסה"ד וביקש לאמץ את המסקנה המסתברת ממנו.

לסיכום, אני קובעת כי הרכב הראשון היה "רכב מעורב". בנסיבות אלו בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק, וסעיף 12.

ראוי לציין כי עיקר המאמר מוקדש לסוגיה ה"בוערת" דאז (לפני חוק הפלת"ד), שבו ההליך הפלילי היה בבית המשפט לתעבורה וההליך האזרחי הייתה תביעת הניזוק עקב אותה תאונת דרכים.

לכן בעיניין – אנחנו חיים בתקופה של שתוף המידע, מילחמה בטרור – מתחזק הצורך להתייחס לתוצריה של ערכאה שיפוטית זו, שעל חוקיותה אין חולק.

בהמשך דבריו בדיונים בועדת החוקה חוק ומשפט, בדיון הנ"ל היתייחס ח"כ סעדי לסוגיית פיצוי הנפגעים והעקרונות המשפטיים, באומרו את הדברים הבאים (שם, עמ' 6): "קודם כל, כסף לעולם, אפילו בתאונת דרכים, לא מפצה על הכאב. אף פעם. כל הכסף שבעולם, לא מפצה על פגיעה אחת. אני אומר לך את זה, אז אל תדברי אתי על פיצוי. אני מדבר על עקרונות. אי-אפשר להכפיף שיטה של משפט, שיועץ משפטי לממשלה כותב לבית משפט עליון, שזו הכרה בפסקי דין של בתי משפט צבאיים – זה מנוגד למשפט הבין-לאומי, זה מנוגד לתכלית החוק. זה מערכת משפטית זרה. עם כל הכבוד למערכת המשפטית הצבאית שם, אי-אפשר להביא פסק דין של בית משפט צבאי, שזה שטח ריבוני, לא שייך למדינת ישראל, להכיר בזה רק כי את רוצה לעזור לכמה קורבנות". 2195.

ובהמשך דבריו של סגן פרקליט איזור יהודה ושומרון, בהתייחסו לחוק הספציפי הנמצא לפני הועדה הוא אמר את הדברים הבאים (שם, בעמ' 25): "העניין הזה פחות רלוואנטי להליך, כי ההליך הישראלי, שעליו הצעת החוק מדברת, הוא לא ההליך הפלילי עצמו. הוא מדבר על תביעה בהליך אזרחי בפני בית משפט ישראלי, שגם פלסטינאי וגם ישראלי, בהתאם למנגנונים שיש בחקיקה הישראלית – לא איו"ש – יכולים להגיש, וזה קורה גם היום. משרד הבטחון מתמודד היום עם לא מעט הליכים אזרחיים שפלסטינים פונים בהם. הדבר נעשה בבתי משפט ישראליים.

באותה פרשה היתקיים דיון בבית משפט לתעבורה ביום 13.4.67 (בעקבות תאונה שהייתה בשנת 1966, ובמסגרתו נקבע כי בתאונה נשוא תיק הנ"ל נהג טנדר היה בסטייה חדה ימינה והיה הגורם לתאונה שבה נפגעו נוסעי האופנוע, שהם המשיבים בבית המשפט העליון (התובעים בבית משפט השלום).

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

במילים אחרות, לטענת חברת הביטוח, הכסוי על פי הפוליסה שהוציאה לרכב מוגבל לתאונות שארעו באיו"ש. חברת הביטוח מוסיפה וטוענת שקרנית מנועה מלטעון אחרת, שכן במסגרת הליך אחר היא טענה שאין לראות בחברת ביטוח פלסטינאית משום מבטחת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן ולשם קיצור: "חוק הפיצויים" או "החוק").

) הינה כי כן, אף שחברת ביטוח פלסטינאית אינה רשאית להגיש תביעת שבוב בישראל, היא כשרה להיתבע כאן על פי חוק הפיצויים, אם ביטחה רכב פלסטינאי, כפי שנקבע בע"א 304/10 ראמי ח'מיס נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (28.7.11) (להלן: "הילכת ראמי ח'מיס"): "הפקודה מכירה גם בפוליסה שהוצאה בידי מבטח פלסטינאי, לכלי רכב פלסטינאי בגין חבות טעונת ביטוח בשל תאונת דרכים שאירעה בישראל." הפקודה שותקת בכל הנוגע לפוליסות ביטוח שהוציאו חברות ביטוח פלסטינאיות לרכבים ישראלים.

" (הילכת חמאדה) מעבר לצורך אציין, שאף שנהיגת הנהג בשטח ישראל בלי ביטוח שהוצא על ידי מבטח ישראלי היא עבירה, איני סבורה שהפוליסה שהוציאה חברת הביטוח הפלסטינאית נגועה באי חוקיות, כטענתה.

חברת הביטוח מוסיפה וטוענת, שנהיגתו בישראל של תושב איזור הוגבלה בת' 578ב' לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, (להלן ולשם קיצור: "תקנות התעבורה") לפיה "לא ינהג תושב איזור רכב שאינו רשום באיזור אלא אם כן - (1)  אם הוא תושב יהודה והשומרון – יש בידו היתר לכך מאת מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון או מי שהוא הסמיך לכך;". אין חולק שלנהג לא ניתן היתר מאת מפקד כוחות צה"ל באיזור.

...

" (ע"א 6283/12 ‏עמית צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (26.3.14) לסיכום, איני סבורה שיש מקום לקבוע שקרנית מושתקת מלטעון שהפוליסה שהוציאה חברת הביטוח לרכב מכסה גם תאונות שאירעו בתחום מדינה ישראל, וכך אני קובעת.

ר' למשל בת.א. (שלום - נצ') 59170-02-15‏ ‏ מטרופולין - תחבורה ציבורית בע"מ נ' עימאד אגבאריה 19.12.17): "בהתאם לקביעה הנ"ל, היעדרו של היתר מיוחד לנהוג בישראל, הדרוש מתושב הרש"פ שבחזקתו רישיון נהיגה תקף לפי תקנה 578א לתקנות התעבורה, אינו משליך על שאלת קיומו של רישיון נהיגה כדין בידי הנתבע 2, ואינה יכולה לשמש עילה לשלול כיסוי ביטוחי." אף אני סבורה שהעדרו של היתר מפקד צה"ל אינו שולל כיסוי ביטוחי.

לסיכום על פי פקודת ביטוח רכב מנועי, חברת ביטוח פלסטינית שלא קיבלה את אישור שר האוצר, אינה נחשבת כ"מבטח" ולפיכך פקודת הביטוח, המקנה למי שנפגע בתאונת דרכים זכות תביעה ישירה כלפי מבטחת הרכב, אינה חלה עליה במישרין.

תביעת התובעת מתבססת בראש ובראשונה על חובת השיפוי בין רכב כבד לרכב קל הקבועה בדין הישראלי בצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן: צו החלוקה הישראלי); ולחלופין על בסיס החקיקה הפלסטינאית או מכוח חזקת שויון הדינים.

(א) ארעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל, 50 אחוזים מן הפיצויים על ניזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה.

וכך סוכמו הדברים בפסק הדין בעיניין אלמרשק: "במדינת ישראל ובאיזור יהודה והשומרון קיימות, אם-כן, שתי מערכות חוקיות דומות אולם נפרדות, להסדרת מבטח מורשה לעסקי ביטוח רכב מנועי: מערכות אלו נפרדות במובן זה, שמבטח מורשה על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי בישראל אינו בהכרח מורשה באיזור; ולהפך, מבטח מורשה מן האיזור אינו מוכר בהכרח כמבטח בארץ. כל אישור צריך להנתן בנפרד על-ידי הרשות המאשרת ואין האחד תקף עבור מישנהו." (פיסקה 9 לפסק הדין; ההדגשה שלי - מ.ש.).

לשם השלמת התמונה אוסיף כי בעיניין אלמרשק בית המשפט אישר את דחיית התובענה בה נדונה תאונת דרכים שהתרחשה בתחומי מדינת ישראל, כמו גם את התובענות ביחס לתאונות שארעו באיזור יהודה ושומרון לאחר שהרשות הפלסטינאית קיבלה לידיה את הסמכויות והאחריות בנושא הביטוח.

...

על-פי הלכת אלמרשק, וכפי שנקבע על-ידי עו"ד סייאד מטעם הנתבעת, המסקנה הנגזרת מעובדה זו היא שלא ניתן להחיל את סעיף 147 לחוק הביטוח הפלסטיני, הדורש כי ההשתתפות תהיה רק בין "מבטחי" הרכבים, על התובעת, שאינה רשומה כנדרש ברשות הפלסטינית כבעלת רישיון לניהול עסקי ביטוח; ומכאן שדין תביעת התובעת על יסוד החוק הפלסטיני להידחות.

לאור האמור ובהינתן שחוק הביטוח הפלסטיני קבע הסדר השתתפות זהה לזה שנדון בעניין אלמרשק, הרי שעל-פי ההלכה המנחה שפורטה לעיל שבכל הכבוד הראוי טעמיה מקובלים עליי, דין תביעת התובעת על-פי הדין הפלסטיני להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

תביעותיהם של המבקשים הוגשו לבית-משפט השלום מספר ימים לפני חלוף שבע שנים ממועד קרות התאונות.

קביעתו נסמכה על סעיף 4 לצוו מפקד האיזור בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (רצועת עזה) (מספר 544), תשל"ו-1977, המחיל על תאונות דרכים ברצועת עזה את הוראות סעיף 68 לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 (להלן: הצוו).

בית המשפט אף דחה את טענות המשיבים לגבי העדר חוקיותו של צו מפקד האיזור, פגיעתו של הצוו בעיקרון השויון בין תושבים השטחים לתושבי ישראל, והעדר תחולתו של עניין חמאדה על עניינם מאחר שהתאונות בעיניינם ארעו לפני מתן פסק הדין.

המשיבים טוענים מנגד, כי טיעוניהם של המבקשים כבר נדונו בפרשת חמאדה, וכי קביעת תקופת היתיישנות מקוצרת בצו מבוססת על איבחנה בין התנאים בישראל לתנאים הרלוואנטיים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא.