חוקיות שביתה של עובדי רשות הנמלים

לנוכח צעד תוקפני ואלים זה שנקט משרד התחבורה – הוצאת מיכרז ההפרטה באופן חד צדדי מבלי להיוועץ באירגון העובדים ומבלי לדאוג לעובדים – ננקטה שביתה הגנתית ומידתית.

יש לשקול כמובן את טובת הציבור והאנטרס הצבורי אך בתוך אלה גם את קיומם של העובדים שעשו ועושים עבודה חשובה.

זו היתה דרכו של בית הדין לעבודה גם בסוגיות אחרות שנידונו בפניו בעת האחרונה וראו בענין ס"ק (ארצי) 12/03 רשות הנמלים והתאחדות התעשיינים – הסתדרות עובדים כללית (ניתן ביום 17.11.03).

לנוכח המסקנה אליה הגענו בשלב זה של ההליך, נשאיר בצריך עיון לעת הזו את השאלות בדבר חוקיות ההודעה, הצדקת השביתה, מידתיותה והיותה מעין פוליטית אם לאו.

...

יתר על כן לא שוכנענו כי יגרם נזק כה משמעותי ,עם נעצור זמנית את מהלך ההפרטה.

לנוכח המסקנה אליה הגענו בשלב זה של ההליך, נשאיר בצריך עיון לעת הזו את השאלות בדבר חוקיות ההודעה, הצדקת השביתה, מידתיותה והיותה מעין פוליטית אם לאו.

סוף דבר מהלך ההפרטה נעשה לכאורה ללא היוועצות והידברות כנדרש על פי דין ולכן אנו מורים על עצירתו הזמנית, למשך 90 יום כדי לקיים היוועצות והידברות בין הצדדים.

ההודעה בדבר ביצוע ההפחתה, כאמור, נעשתה על ידי המדינה בנגוד לדין וכל הפחתה מהוה הלנת שכר אסורה, מהטעמים הבאים: המדינה והרשות פועלות בנגוד להלכה שנקבעה זה מכבר בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעס"ק 55074-08-16 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' - חברת נמל אשדוד בע"מ מיום 27.8.2017 לפיו על מעסיק צבורי המבקש לשלם לעובדיו שכר ראוי בגין עיצומים חלקיים נטענים לפתוח בהליך קבוצי למתן פסק דין הצהרתי בדבר קיומה של שביתה חלקית ובדבר שיעור השכר הראוי שיש לשלם לעובדים שהשתתפו בשביתה החלקית.

(הדגשות הוספו - א.א.) ובהמשך תִּמְצֵת השופט ברק את הרקע להוספת סעיף 37ג, כך - "שביתות חלקיות - סנקציות ועיצומים - הן מכות מדינה. המחוקק ביקש להעניק תרופה למכה." השופט מ' לנדוי, מ"מ הנשיא (כתוארו אז), שהצטרף לפסק דינו של השופט ברק, הוסיף - "כוונתו [של המחוקק] הייתה להתקין סנקציה יעילה (סנקציה, כמשמעותו הנכונה של מונח זה) נגד מגפת ה'סנקציות' (במשמעותו המסורסת של המונח), של שביתות חלקיות בלתי חוקיות ('בלתי מוגנות') המשתקות מדי פעם סקטור זה או אחר בשירות הצבורי, בלי שהשובתים יסתכנו בסיכון ממשי של הפסד חומרי. התרופה שהכנסת המציאה לרעה חולה זו הייתה, במלים פשוטות, שבעד חצי עבודה יזכה השובת עקרונית בחצי שכר...

...

חרף זאת ומבלי לגרוע מהאמור בפסקה השנייה של סעיף 24 לעיל, מצאנו לנכון להעיר מספר הערות, ולו בתמצית, בנוגע לכמה מהקביעות בפסק הדין האזורי.

לפני סיום לאור המקובץ, במקרה של שביתה חלקית בלתי מוגנת, מעסיק ציבורי אינו חייב, מכוח סעיף 37ג, לפנות לבית הדין טרם תשלום השכר הראוי.

סוף דבר הערעור נדחה.

לשיטת התובעת, הואיל והנתבעת מחזיקה כיום במקרקעין נשוא התביעה וזאת, ללא כל זכות או רשות כלשהיא, ללא הסכמתה, בנגוד לרצונה ומבלי לגרוע מן האמור, אף בלא תשלום בגין דמי שימוש ראויים, הרי שהיא דורשת, בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), כי תסלק ידה מהמקרקעין ותשיב לה את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך לה או למי מטעמה.

עוד מפנה הנתבעת לכך שביתה מהוה עבורה קורת גג ומשכך, ככל שהיא ובני משפחתה יפונו הרי שיוותרו ללא קורת גג. עוד טוענת הנתבעת כי למצער- ועל מנת שמועד זה ישמש בידה במסגרת משא ומתן, מבוקש כי בית המשפט יקבע שלכל הפחות הנה מחזיקה במקרקעין משנת 1976.

בהקשר זה האחרון הנני מוצאת לציין כי באישור חיבור חברת חשמל אשר צורף על ידי הנתבעת כנספח ג' לתצהירה מופיעה כתובת שלישית :"ס"ל 50". בנסיבות כפי שתוארו על ידי לעיל, הנני קובעת מחד – בהנתן גרסאותיה השונות של הנתבעת ובכלל זה, בין היתר, הודיה בכך שהנה מתגוררת במקרקעין נשוא התביעה – כי טענתה של התובעת ולפיה הנתבעת מתגוררת במקרקעין כפי שהוגדרו בכתב התביעה- קרי אלו המופיעים באורתופוטו מיום 26/5/12 – לא נסתרה.

טרם אפנה לבירור טענות הנתבעת לגופם של דברים, דהיינו, בכל הנוגע לעצם נכונות טענתה ולפיה החזיקה במקרקעין באופן רציף במשך 60 שנים, הנני מוצאת להקדיש מילים לסקירת הנורמות המשפטיות והחוקיות החלות לעניין הגדרת מחזיק כבר רשות בכלל, כבר רשות אשר רשותו בלתי הדירה וכן כבעל זכויות לפצוי או דיור חלוף במקרה של פינוי.

בדומה נקבע בפסק הדין אביטסם הנ"ל, בעמוד 20 כי: "אכן, מקובלת בפסיקה הגישה כי הזכות הנוצרת עקב רישיון מהוה זכות אישית (In personam) של בעל הרישיון כלפי נותן הרשות, וזאת להבדיל מזכות חפצית השרירה כלפי כולי עלמא (In rem). על כן, חליפו של הבעלים נותן הרשות, אשר רכש ממנו את הנכס מושא הרישיון, אינו כפוף לזכות שניתנה לבר-הרשות, והרשות תבוא לקיצה עם כל העברה של זכויות הבעלות במקרקעין נשוא הרשות (רישיון במקרקעין, עמ' 33; ויסמן, עמ' 485-484; ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (25.11.2002); ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עיזבון, ירושלים, פ"ד יז 701, 708 (1963))." לאור האמור הרי שהרישיון בטל ועובר מן העולם, כאשר "בר הרשות" עוזב את הקרקע נשוא הרישיון ו/או מעבירה לאחרים (ראו גם - דבריו של כב' השופט ח' טובי בת"א (ת"א) 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע ת"א נ' הרן (דימן) מנחם (28/5/06) וכן, דברי כב' השופטת ד' ביניש [כתוארה אז] בע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868, 871).

...

יתרה מכך, לטענת התובעת דין תביעתה של הנתבעת להחזר השקעות או לפינוי המותנה בפיצוי – להידחות וזאת, הן הואיל וטענתה בדבר השקעות לא הוכחה ובנוסף, בהינתן שמדובר במקרקעין המיועדים לשצ"פ ומשכך ממילא לא תצמח לתובעת כל תועלת מההשקעה.

אשר על כן הנני קובעת כי הנתבעת תפנה את המקרקעין נשוא התביעה, קרי את שטח המקרקעין המוחזק על ידה (חלק מחלקה 107 בגוש 6137) המופיע ומסומן באדום באורתופוטו מיום 26/5/12.

בנוסף הנני מורה על סילוק ידה של הנתבעת גם ממיקומים חלופיים כפי שצוינו על ידה - המיקום המסומן בX על נ/1, מרחוב מא 50 בתל אביב, מרחוב ס"א 50 בתל אביב ומרחוב ס"ל 50 בתל אביב.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ההליך בסך 3,000 ₪ (בהוצאות הבאתי לידי ביטוי הן אגרה והן שכ"ט מומחה מטעם בית המשפט) ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

מטעם התובעת הצהירו מר תומר וינברגר, מפקח בחטיבת השמירה על הקרקע של התובעת במרכז תל אביב והמרכז; גב' לילך בן ישי, עובדת בתחום המיפוי של התובעת.

ראו גם ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, פסקה 12 (25.11.2002); ע"א (מחוזי ת"א) 1187-09‏ רמ-נח בע"מ נ' עבודי, פסקה 42 (7.2.2011); ע"א (מחוזי ת"א) 68544-03-16 עמרם נ' עירית תל-אביב-יפו, פסקאות 67-65 (8.3.2017); ע"א (מחוזי ת"א) 24660-07-17‏‏ שטיינפלד נ' עירית בני ברק, פסקה 9 (13.5.2018); תא"ק (שלום ב"י) 59612-03-18 רשות מקרקעי ישראל נ' כבאז, פסקה 12 (18.2.2020)).

אכן, "הדרישה כי התחייבות שנעשית בשמה של רשות מינהלית תיעשה במסגרת הסמכות המסורה לה היא אחד הביטויים של עיקרון חוקיות המינהל. עקרון זה מלווה את הרשות בכל אשר תלך. בהתאמה, דרישת הסמכות חלה הן בדיני ההבטחה המינהלית והן בדיני החוזים המנהליים. דרישה זו מונעת כבילה של הרשות על-ידי בעלי תפקידים שלא הוסמכו לכך, וכן תורמת לשמירה על המסגרת התקציבית [...]. על מנת שהבטחה מינהלית תהא מחייבת, עליה להנתן על-ידי הגורם המוסמך לתיתה" (ע"א 5566/18 עיזבון שמעון נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 47 (3.12.2020); רע"א 4084/14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה ז (16.12.2014); ת"א (שלום ב"ש) 26247-12-15 מינהל מקרקעי ישראל נ' אבו עצה, פסקאות 65-48 (28.6.2017).

מר שאבי לא ידע אם היו לנתבע זכויות בקרקע שבה החזיק קודם לכן ושממנה הוא פונה (עמ' 12, שו' 22); וכן לא ידע אם הושבת הנתבע בקרקע שבה הוא נמצא כיום נעשתה בתהליך מסודר, אך העיד שהייתה החלטה של מועצת העיר (שם, בשו' 27-26).

אין אני מביע עמדה כלשהיא בדבר טענתו של הנתבע שלפיה הוא זכאי לפצוי מאת התובעת או מעת עריית אור יהודה (שכלל אינה צד להליך שלפניי), וטענות הנתבע בנושא זה שמורות לו. מר שאבי העיד, למעשה טען בשם הנתבע, לראשונה, שעמדו לרשות הערייה ארבע שנים להפקיע את הקרקעות הללו מאז שפורסמה למתן תוקף התמ"ל הנוכחית והיא לא עשתה זאת.

...

הנתבע דורש פיצוי הולם בגין פינוי הקרקע וכתנאי לו. על כן טוען הנתבע שיש לדחות את התביעה נגדו.

סוף דבר התובענה מתקבלת במלואה.

כדי ליתן לנתבע שהות להתארגנות, ולנוכח פרק הזמן הארוך שבו הוא מחזיק במקרקעין וגודלם, ולאחר שעיינתי בהתייחסות התובעת לעניין זה (פרק ח' לסיכומיה), מצאתי שיש להסתפק בפרק זמן של כתשעה חודשים להתארגנות, בהתחשב גם בכך שהנתבע כנראה אינו מתגורר שם. הנתבע יפנה את המקרקעין אפוא לא יאוחר מיום 23.4.2023.

הנתבע ישלם לתובעת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח. בסכום זה, שהוא מתון ביותר ביחס לגודל השטח שהנתבע מחזיק בו, התחשבתי בכך שאכן הוכח שהנתבע קיבל רשות שימוש מהעירייה בחלק מהשטח, רשות שלא הייתה אמורה להינתן לו בלא סמכות, ואשר אכן מעוררת חוסר נחת מבחינת ההתנהלות כלפיו.

בהקשר זה, גם אם בנסיבות אחרות, נפסק כי חזקה היא שעובד אשר אינו מתייצב לעבודה למחרת היום שבו הודיע הועד שתתקיים שביתה הוא "שובת", אולם ברי כי הנחה זו ניתנת לסתירה והנטל בעיניין זה על כתפי העובד (דיון מא/5-4 (ארצי) רשות הנמלים בישראל בע"מ - מועצת פועלי חיפה (20.4.82), ור' גם פ"ה (י-ם) 11808-08-14‏ ‏נגה ארבל - מדינת ישראל (24.5.17) (ערעור שהוגש לבית הדין הארצי (ע"ע 61976-06-17) נמחק)".

לפיכך, הטענה בדבר אי חוקיות החוזר – אינה מתקבלת.

בפס"ד אברהם ענבר – מד"י ס"ע (ירושלים) 65624-06-16 מיום 17/12/20 (להלן: פס"ד ענבר) , ציינה כב' הרשמת אסתר שחור כי: "הדעת נותנת כי ריבוי חולים המוני באופן מובהק, בזמן שביתה, יש בו כדי לעורר חשד בדבר מהימנות המחלות הנטענות. העיתוי של ריבוי המחלות אומר דרשני ועמדת הנתבעת לפיה עניין זה השפיע על החלטתה לבחון מחדש את ההצדקה לתשלום בגין ימי המחלה, מצויה במיתחם הסבירות; אשר למשמעות אישורי המחלה, שלגישת התובעים מחייבת בהכרח תשלום לפיהם, ביה"ד עמד על תכליות תשלום דמי מחלה, בציינו כי בעניינינו חל הסעיף המקנה שיקול דעת (33.239 לתקשי"ר), שאינו דורש בחינה רפואית אלא מקנה למדינה סמכות לבחון לפי נסיבות העניין, כאשר משקל הנסיבות המצטברות יכול להכריע את הכף". בהודעת הנתבעת מיום 1/10/21 הופנה בית הדין לדיון לב/1-99 (י-ם) מרדכי ניומן – הנהלת אגף המכס והבלו שם היתייחס בית הדין הארצי למבחן העמדתו של התובע לרשות העבודה בימי השביתה.

...

לאור כל האמור לעיל ומשהתובעים דרור ושרון לא חתמו, כאמור על טופס ההצהרה אף שהיו בעבודה בסמוך להודעת השביתה ואף שקיבלו לידיהם את חוזר הממונה והדרישה לחתום על טופס ההצהרה – ולא הביעו את רצונם לעבוד בזמן השביתה בכל דרך שהיא - אין מקום לראותם כזכאים לדמי מחלה בגין ימי השביתה, למרות האישורים שהמציאו.

מכל מקום - התביעה בעניינם של תובעים 1 ו-2 נדחית.

סוף דבר: התביעה של תובעים 1 ו-2 נדחית.