הדבר נודע לתובעת במסגרת תגובה שקבלה מהכונ"ר ביום 15.12.19 לבקשה שהגישה בתיק הפש"ר. לטענת התובעת, כשפנתה למר גבאי לברר זאת הוא פנה לנתבע והתשובה שקבל ממנו הייתה כי הנתבע ישתמש בכסף על חשבון החובות של מר גבאי כלפיו וכלפי אחרים ואין מקום לתת עדיפות לתובעת ומכאן התביעה בה דורשת התובעת כי הנתבע יפעל על פי המחאת הזכות ויעביר לה את הכספים שהתקבלו מתיק הפש"ר.
בכתב ההגנה, טען הנתבע כי מה שהוצג כרישיון של התובעת לעסוק במתן אשראי, אינו כזה והסכם הניכיון שנחתם בין התובעת לבין מר גבאי אינו עומד בתנאי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (ששמו כיום חוק אשראי הוגן תשנ"ג 1993).
במצב זה, כשמר גבאי במסגרת ההיתנגדות לא טען כל טענה לגבי טיב ההסכם שחתם עם התובעת או לגבי הרישיון שלה לעסוק בניכיון שטרות, אין מקום במסגרת ההליך שבפניי לבחון סוגיה זו וכפי שיפורט להלן, הנתבע ידע היטב על המחאת הזכות ולמרות זאת לא פעל על פיה וזאת ללא כל קשר לחוקיות ההסכם בין מר גבאי לתובעת או לרישיון התובעת לעסוק במתן אשראי.
...
אילו הדיון היה בין ונטורה לבין מר גבאי, אפשר שהיה מקום לבירור מקיף בעניין זה, אולם לנוכח התנהלות הנתבע כפי שפורטה לעיל בנוגע להתנגדות, אני סבורה כי ביחסים בין התובעת לבין הנתבע, יש ליתן את מלוא התוקף להמחאת הזכות לתובעת.
סוף דבר
אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את סכום התביעה (123,542 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ₪.