סעיף 1יג' לחוק קובע:
"לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעסיק או לפי רשימה שמית".
סעיף 2(ב)(3) לחוק קובע, כי מעסיק ש"העסיק עובד זר בלי שהסדיר לעובד הזר ביטוח רפואי בהתאם להוראות סעיף 1ד, או ניכה משכרו של העובד הזר סכום העולה על השעור שנקבע בתקנות לפי אותו סעיף", יראו אותו כמי שעבר עבירה.
הנאשם אף נישאל בחקירתו "האם אתה יודע כי כאשר אתה מעסיק כל אדם בכלל חלה עליך החובה פן (כך במקור – י.ז.ג) אם הוא חוקי או לאו לשלם לו את כל מה שמגיע לו וזה אינו קשור לעצם העובדה שחלה עליך החובה לבדוק את חוקיותו בעצמך ולא להמתין למישהו אחר שיעש זאת בשבילך כגון הרשויות השונות" והשיב בחיוב (ר' מא/8 שורות 57-56).
...
אולם, שוכנעתי, גם מעדותו של הנאשם בפני כי היה בעל תפקיד מרכזי בכל הנוגע לאחריות על כח האדם ולא בכדי הציג עצמו כמי שמפקח על העסק ולא היה בהצגת הדברים על ידו משום "עשיית טובה" לשותף האחר, מר עוז כהן, על מנת שלא לחשוף אותו לסכנה שבהגשת כתב אישום נגדו.
אלא שהנאשם לקח אחריות על ביצוע העבירות (ר' פרוטוקול עמ' 13 שורות 23-22) גם בחקירתו בפני, וכפי שציינתי לעיל, שוכנעתי כי היה אחראי, בין היתר, על כח האדם וניהולו, ועל כן לא מצאתי כי המאשימה נקטה במדיניות של אכיפה בררנית, שעה שהגישה את כתב האישום נגד הנאשם ולא כנגד מר עוז כהן, השותף השני.
לאחר בחינת התשתית הראייתית שעמדה בפני בית הדין האזורי, אנו סבורים כי לא היה מקום לקבוע כי המדינה נוקטת אכיפה בררנית פסולה.
