חוקיות וסבירות המעשה המנהלי בהיטלי ארנונה

הקבוצה הוגדרה ע"י המבקש כך: "כל מי שחויב על ידי המשיבה או יחויב עד למועד שפסק הדין בתיק יהפוך לחלוט, בגין ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה המפורט בטור א לתקנות המסים גבייה (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א – 2011, ובהפרשי הצמדה וריבית בגינן, בקשר לתשלומי הארנונה, ביוב, קנסות, אגרות היטלים ו/או אחר, ובכלל זה גם מי שהמשיבה הגיעה עימו להסדר בקשר לתשלומים אלה ו/או מי שיש לו כלפי המשיבה חובות אחרים". עילות התביעה הן: חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, הוראות סעיפים 39 ו - 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)), עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)).

עפ"י המבקש עצמו, התובענה מהוה תקיפה עקיפה של חוקיות וסבירות המעשה השלטוני (הפעלת הליכי גבייה) במסגרת תביעה ייצוגית, חלף עתירה מנהלית.

...

לאחר שעיינתי באופן מעמיק בבקשת האישור איני סבורה כי מדובר בבקשה לתקיפת חוקיות של מעשה שלטוני, ואף אין עסקינן בתקיפה עקיפה.

עם זאת, אני סבורה שהמבקש פעל בדרך המלך לתקיפת ההחלטה המינהלית והתובענה הוגשה כהלכה לביהמ"ש המנהלי.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית הבקשה לסילוק על הסף.

ממילא מדובר בתביעה למתן סעד כספי, הנתון לסמכותו של בית משפט זה, וראה לעניין זה עת"מ (חיפה) 57215-07-17 אי.טי.אי. תעשיות לייזר בע"מ נ' עריית אור עקיבא (30.10.2017) אשר קבע כי מאחר והיטלי הפיתוח שולמו עוד בטרם הגשת העתירה, מקומן של טענות העותרת היה בתביעה להשבה בבית המשפט השלום ולא בעתירה מנהלית.

הילכת אלפריח קבעה מפורשות כי תקיפה ישירה של המעשה המינהלי תיעשה אך ורק באמצעות הגשת עתירה מנהלית, כשבענייננו מודה התובעת כי שאלת חוקיות צו הארנונה ניצבת במרכז התביעה שבפנינו.

בהתאם להילכת אלפריח על מנת לתקוף את חוקיות ו/או סבירות מעשה החקיקה של הרשות המקומית, בתקיפה עקיפה, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: -הכרעה בשאלת הבקורת העקיפה הנה אינצידנטאלית לשאלה העיקרית נשוא ההליך: בענייניו אין מדובר בשאלה אינצדנטלית, שכן כל קביעה במסגרת ההליך דנן, תחול גם על חיובי הארנונה של התובעת בעתיד.

...

בהתאם להלכה, אין לאפשר הליכים שמטרתם לעקוף את הדרכים הקבועות בחוק להגשת הערר (עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש 9.5.2005- "עניין מקורות"), ובעניין האכסניה הראויה לדיון בטענות בדבר סיווגו של נכס ספציפי- ראה עע"מ עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (20.12.2011) ("עניין עיריית חולון").

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה בתגובה ובתשובה לה, נחה דעתי כי דין התביעה להימחק, ויובהר: התביעה מושתתת בעיקרה על הטענה לפיה שצו הארנונה של הנתבעת עוקף למעשה בחוסר סמכות את חוק ותקנות ההסדרים ומפלה חלק ניכר ממחזיקי הנכסים הנופלים להגדרה זו, המחוייבים על פי התעריף הגבוה יותר, החל על נכסים שאינם למלאכה, ועולה על התעריף המירבי לשימושם של מלאכה הקבוע בתקנות ההסדרים.

ברי כי ככל שיקבע בית המשפט המוסמך בסופו של יום כי צו הארנונה של הנתבעת נוגד את תקנות וחוק ההסדרים, יהיה לכך השלכה בכל הקשור לחיובי הארנונה בעבר ובעתיד הן של התובעת והן של כל נישום שנכסיו מסווגים תחת סיווג זה. לפיכך, כאמור, אני מורה על מחיקת התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות בסך של 3,500 ₪ שישולמו לנתבעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן , יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לביסוס טענתה מפנה הערייה לפסיקה הקובעת כי במקרים בהם מרכז כובד הטענה הנו תוקפו או חוקיותו של אקט שילטוני, ובעניינינו סבירות התעריף שנקבע בחוקי העזר של הערייה, אין לעשות כן בדרך של תקיפה עקיפה.

חזוק לכך בעדותה של חלי שיניקמן, חשבת אגף הנדסה מטעם הערייה, בעמ' 63 שו' 3-12; עמ' 63-64 שו' 32-34 ושו' 1-3, ולכך מוסיפה ומדגישה הנתבעת כי עומדת לה חזקת תקינות המעשה המינהלי כי נהגה כדין.

בנוסף ולחלופין טוענת הנתבעת שהתובעת אינה יכולה להסתמך על פסקי הדין אליהם הפניתה שכן פרשת אחוזת ראשונים עוסקת בתשלום ארנונה המשולמת על ידי המחזיק, ולא בהיטלי פיתוח המשולמים על ידי הבעלים (וראו עדותה של גב' חלי שיניקמן שו' 13-23 בעמ' 66 בנקודה זו).

...

לטענת הנתבעת, אף שנוסח ההסדר הקבוע בתוספת השלישית לתקנות היתר בניה שונה בשנת 2006, והנוסח המחייב הוא הנוסח שעמד בתוקף במועד החיוב (קרי הנוסח החדש), הרי שעדיין אין הדבר מוביל למסקנה כי פירי מעליות אינם שטחים ברי חיוב בתשלום היטלי פיתוח, שכן נמחקה ההגדרה של המונח "שטח קומה". חרף שינוי זה, נוסח תקנה 1.00.2 לתוספת השלישית כיום קובעת כי "שטחו של בנין או תוספת לבנין הוא השטח הכולל שהותר לבניה, המחושב לפי תקנות אחוזי בניה, והכולל שטחים למטרות עיקריות ושטחי שירות...", תוך הפניה לתקנות חישוב שטחים, בהם שטחי שירות מוגדרים כ"שטחים שנועדו בתכנית רק למתן שירותים נלווים למטרה מן המטרות העיקריות.

כן ראוי להפנות גם בנקודה זו להלכה בדבר התנהלות הרשות במשך השנים, התומכת בפרשנות התובעת, והתנהלותה בעניין תדהר, ראו גם המובאות בעניין זה בסעיפים 45-46 לעיל, היפים גם לנקודה זו. לפיכך, לא מצאתי כי המקרה נדון מצדיק החלת קריטריונים אחרים ביחס לתובעת, ויש לקבל את תביעת התובעת במלואה, ככל שנוגעת היא לרכיב זה. לאור המסקנות אליהן הגעתי בעניין הסיווג, ומאחר ונדרש חישוב על פי הקריטריונים אותם קבעתי לעיל, מתייתר הצורך לדון בטענה השלישית החלופית, בדבר סבירות תעריפי הנפח.

סוף דבר (לשלב זה) – יש לפעול כאמור בסעיף 50 לעיל; יש להשיב את הסכומים הנדרשים בגין חיוב יתר הנובע מפירי המעליות.

בתובענת השבה ייצוגית מעין זו, המוגשת נגד "רשות" שגבתה תשלום חובה שלא כדין, אין קיימת ההגבלה שבסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, או זו שבסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק זה, המונעת מבית המשפט לידון בהחלטות שרים בעינייני ארנונה.

לכן, כאשר בתביעת השבה ייצוגית עסקינן, אין כל מניעה לידון בשאלת החוקיות של מס או תשלום חובה אחר שהוטל, גם אם מקורו בהחלטת שר.“ בנוסף, מפנה כב' השופט ד"ר ע. בנימיני, בהחלטתוֹ הנ"ל, לדבריו של כב' השופט (בדימוס) זמיר (בבג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה - פתח תקווה, פ"ד נא(5) 385 (1997), לפיהם, גם כאשר ניתן אישור שר למעשה המנהלי, ותוקפים את המעשה המנהלי שהשר אישר – עדיין הדבר בסמכותו של בית המשפט המנהלי, וזאת במידה והטענה הדומינאנטית איננה באשר לפגם שנפל בהחלטת השר (שם, בפסקה 32): ”כבוד השופט זמיר מתייחס אף לאפשרות שגם החלטת הוועדה המקומית פגומה בשל חריגה מסמכות, וגם החלטת השר המאשרת את החלטת הוועדה המקומית פגומה, שכן השר אינו מוסמך לאשר החלטה החורגת מסמכות.

“ סביר להניח שבעניינינו – רוב חברי הקבוצה לא יגלו כלל את אי-החוקיות הנטענת הנוגעת לגביית רכיב "מכון הטיהור" במסגרת היטל הביוב שנגבה מהם.

...

במקרה דנן נחה דעתי, והמשיבה לא תחלוק על כך, כי עסקינן בפרקליטים מוכשרים ומנוסים אשר יש בכוחם לנהל את התובענה בדרך הראויה והנכונה.

סוף דבר: אני מורה על אישור התובענה כנגד המשיבה כתובענה ייצוגית בעילה של גביית רכיב "מכון טיהור" במסגרת היטל ביוב מכוח חוק העזר לטירת כרמל (ביוב), התשל"ו-1975, וזאת שלא בהתאם להוראות הדין, או בשל כך שהמדובר ב"גביה בכפל".

אני קובע את קדם המשפט בתובענה ליום 11.9.2013 שעה 12:00 בצהרים.

לשיטת התובע, הואיל והנתבעת לא תקפה את החלטת משרד הפנים בדבר מחיקת חובותיו, ואף לא פעלה לביטולה בדרך של הגשת עתירה מנהלית, הרי עסקינן בהחלטה שרירה וקיימת, וככזו חייבת המועצה לפעול על-פיה ולהשיב לתובע את ההנחה בארנונה לה הוא זכאי ואשר נילקחה ממנו שלא כדין.

הנתבעת שוללת טענת התובע בדבר זכאותו להנחה רטרואקטיבית מארנונה וטוענת, כי הזכות להנחה שכזו מותנית בקביעה ופירסום מראש של כללים ע"י הרשות המקומית, אשר חייבים להיות סבירים ושוויוניים.

בעניינינו, חזקה זו עומדת לימין התובע, וכל עוד היא לא נסתרה, וככל שלא הוכח כי החלטות המועצה ומשרד הפנים מקורן בשגגה, היינו שהמועצה ומשרד הפנים פעלו תחת ההנחה השגויה כי קיים חוב בספרי הרשות ע"ש התובע, הרי החלטות אלו נהנות מחזקת תקינות המעשה המנהלי.

זאת ועוד, חזקת התקינות המניהלית אף מתחזקת בחלוף השנים, זאת בשים לב למועדי אישורי המועצה ומשרד הפנים מהשנים 2015 ו- 2016, בהתאמה, ובהתאם להלכה הפסוקה הקובעת כי "חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב" (בג"צ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב (4) 774, 793 (1998)), ולכן קשה לסדוק אותה ללא מסכת ראייתית הולמת כאמור.

מעיון בזכרון הדברים עולה, כי התובע חב בתשלומי ארנונה והיטלים למועצה בסך של 75,720 ₪  נכון ליום 31.12.09.

...

אומר כבר עתה כי דין נימוק זה להידחות ולו בשל הדוגמא שהנתבעת בעצמה נתנה בסיכומיה (סעיפים 22-23).

אין בידי לקבל נימוק זה, מכיוון שהנתבעת לא הביאה לעדות ולא צירפה תיעוד מלא של יתר הגורמים המוסמכים, כגון החשב המלווה, יו"ר ועדת ההנחות וכדומה.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת במלואה.