חוקיות המתווה לאחידות השכר במגזר הציבורי

בנסיבות אלו, "קשה להשתכנע כי עיניהם של משפטנים בכירים אלה, כולם עד אחד, טחו מראות את הפגמים ואי החוקיות, לכאורה, שהתיימרה נציגות העוזרים המשפטיים לאתר במתכונת העסקתם". קל וחומר, כאשר בית הדין האיזורי שוכנע עובדתית שדרך העסקתם של העוזרים המשפטיים נבחנה פעם אחר פעם לאורך השנים; אישר את סבירותם של חלק משמעותי מהשיקולים המערכתיים החשובים אותם הציגה המדינה במסגרת שיקוליה; ולא לקח בחשבון כי השיקולים האישיים אותם מנה עומדים בסתירה לשיקולים המערכתיים אותם מצא כמוצדקים.

הגם שהמדינה אימצה מודל אחיד ביחס להעסקת העוזרים המשפטיים נוכח השיקולים בבסיס הקציבה, מנהל בתי המשפט הקים "ועדת חריגים" אשר בסמכותה להאריך את תקופת העבודה מעבר לתקופה המירבית הנקובה בחוזי העבודה (כאשר טרם נקבע מה פרק הזמן המרבי להארכה אם בכלל, וטרם נקבע אם ניתן להאריך את תקופת העבודה מספר פעמים באמצעות ועדת החריגים, ושיקול הדעת בקשר לכך יופעל "כל מקרה ונסיבותיו"; אף לא הובהר בפנינו אם תהא אפשרות לעוזר משפטי שהסתיימה העסקתו לנסות ולהתקבל מחדש למאגר לאחר תקופה מסוימת).

כיוון שהמעסיקה בעניינינו היא המדינה, יש להוסיף לאמור לעיל את הכללים החלים על המדינה כגוף צבורי מכוח כללי המשפט המינהלי (שיידונו בפרקים הבאים), וכן את הדינים המתווים את הדרכים להעסקת עובדים במדינה (על הדואליות הנורמאטיבית בהעסקת עובדים במדינה ראו למשל אצל יצחק זמיר, מינוי למישרה בשירות הצבורי, ספר אליקה ברק-אוסוסקין 731 (2012); יצחק אליאסוף, עובדי הציבור בישראל, עבודה, חברה ומשפט י"א 59 (2006)).

תקנה 2 לתקנות המינויים מתוה כאמור לעיל את משכו המרבי של החוזה המיוחד שיכול להיכרת ביחס לכל סוג משרה, ולעניין העסקה מכוח תקנה 1(3) - כמו גם העסקה מכוח תקנות 1(2), (7), (8), (10), (11), (12), (13), (18) ו - (19) - התקופה המירבית עומדת על "5 שנים", והתקופה המירבית בה ניתן להאריך את החוזה המיוחד עומדת על "5 שנים בכל פעם". בהתאם, קובע סעיף 16.414(א) לתקשי"ר כדלקמן: "אדם אשר נציב שירות המדינה קבע כי עבודתו חיונית למדינה, וכי אין אפשרות מעשית להעסיקו במסגרת תנאי העבודה או בשכר המקובלים בשירות, יועסק על פי חוזה מיוחד לתקופה של לא יותר מחמש שנים; חוזה מיוחד זה ניתן להארכה לתקופה של לא יותר מחמש שנים בכל פעם". משמעות הדברים היא כי ניתן להעסיק עובד בהתאם לתקנה 1(3) לתקופה של עד חמש שנים, ולהאריכה לתקופות נוספות של עד חמש שנים בכל פעם.

הליך התאמת עוזר משפטי לתפקידו, אופן בחירתו ומתן אופק חיובי להתקדמות אישית ,מהוה תמריץ ואתגר להצטיינות ולמצויינות, ללמידת מלאכת השפיטה, לצבירת ניסיון רב מערכתי ומהותי ובסופה של תקופה- ליציאה לדרך חדשה עם מיגוון אפשרויות להיקלט במקומות עבודה נוספים- במיגזר צבורי או פרטי או אף לימודי המשך באקדמיה.

...

" המסכת העובדתית בקליפת אגוז על מנת לסייע לעבודת השופט בישראל, שספק אם יש דומה לה במדינות העולם מבחינת העומס המוטל עליו, הוחלט בסיכומו של דבר, על ידי "הגורמים המוסמכים במדינה" בשלהי שנת 2004 ובמהלך 2005, כי להבדיל מהעוזרים המשפטיים שהועסקו תחילה, בעיקר בבית המשפט העליון, ללא קציבת תקופת ההעסקה, הרי - "שהעוזרים המשפטיים (לכל שופט - י.פ) יועסקו במתכונת של העסקה בחוזה מיוחד ותקופת ההעסקה תוגבל לארבע שנים עם אפשרות הארכה לשנתיים נוספות בלבד ...

אשר לדעתנו נקודת המוצא ומסגרת הדיון א. בנסיבות המקרה, לא מצאנו מקום להידרש לסוגיה – האם לפנינו סכסוך כלכלי או משפטי; והאם היה מקום מלכתחילה להעסיק את העוזרים המשפטיים על פי כתב מינוי במשרה בתקן כפי שמועסקים עורכי דין בשרות המדינה.

לסיכום, אני מסכים עם עמדת השופטת סיגל דוידוב-מוטולה.

סוף דבר - חשיבה משותפת, עניינית, אחראית ויעילה המכבדת אינטרס כל צד- נדרשת מצדדים לכל סכסוך קיבוצי וזו גישת יסוד במשפט העבודה הקיבוצי בכלל ושל בית הדין לעבודה בפרט.

סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, ובניגוד לדעתו החולקת של הנשיא יגאל פליטמן, הערעור מתקבל כמפורט בחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה.

התובעת החלה לעבוד כעו"ד בשירות הצבורי משנת 1970 ומאז עבדה ברציפות במשך 43 שנים.

במסגרת ההליך הזמני התברר כי במכתבו של הנציב נפלה טעות, כך שצוין כי בקשת התובעת הועברה לדיון בוועדת השרות מיום 19.3.13, בעוד שהבקשה לא נידונה בוועדת השרות וזאת לנוכח החלטת הנציב לדחות את הבקשה כאמור בסעיף 18(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], התש"ל – 1970 (להלן – חוק הגימלאות וכן הוראת סעיף 6 להנחיות נציב שירות המדינה מיום 13.2.2013 (הנחיה מס' 8.1) בדבר הארכת שירות מעבר לגיל פרישת חובה מסיבות אישיות.

ייתכן והמעסיק יהא מחויב גם למשא ומתן או הוועצות עם נציגות העובדים בקשר לכך, הכול בתלות במאפייניו של אותו מקום עבודה ובהסדרים הקבוציים הנהוגים בו. מובן כי המעסיק יהא מחויב להפעיל קריטריונים אחידים ושוויוניים, בהיתחשב בין היתר באופיו של מקום העבודה, וליישמם בתלות בנסיבותיו הספציפיות של כל עובד" (ההדגשות במקור- ראו בסעיפים 65-68 לפסק-הדין).

שאלת חוקתיותו וחוקיותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן- חוק גיל פרישה), הוכרעה על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 9134/12 גביש ואח' נ' הכנסת ואח' ביום 21.04.2016 (להלן- בג"ץ גביש) במהלך נהולו של תיק זה [ולאחר מתן ההחלטה בהליך הזמני- א.ר].

לפיכך, ביום 28.4.2013 היתקיימה פגישה בנוכחות מר לאופר ומר רוזנצווייג היועץ המשפטי של המל"ל בכדי למצוא מתוה מוסכם לפרישת התובעת בדרגה א5+.

המל"ל לא המליץ על הארכת שרותה של התובעת הן לנוכח שיקולים מערכתיים בדבר ריענון כח האדם בלישכה במשפטית והן מהטעם שנסיבותיה האישיות של התובעת שעיקרן הורדת דרגות על ידי הממונה על השכר והשפעת ההורדה על דרגת הפרישה ילובנו במסגרת התביעה שהוגשה על ידה לבית הדין האיזורי לעבודה לביטול החלטת הממונה על השכר ולהחזר הדרגות.

...

בנסיבות אלה, דין התביעה לחצי דרגת פרישה נוספת בגין הצטיינות להידחות.

אשר על כן, תביעת התובעת נדחית במלואה.

איננו עושים צו להוצאות זאת לנוכח העובדה שהתובעת היא גימלאית והמדיניות הנקוטה על ידי בתי הדין לעבודה שלא לחייב גימלאים בהוצאות משפט וכן לנוכח העובדה ששוכנענו כי קיים פער אמיתי בין ההערכה העצמית של התובעת בנוגע לתפקודה המקצועי לבין הערכת הממונים עליה.

עם זאת, ניתן תוקף של פסק דין למתווה שהוסכם על ידי המדינה לעניין "ריכוך שעורי ההפחתה" וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית, כאשר בהתאם לתוצאת פסק הדין תיעשה היתחשבנות גם בנוגע לתקופת הביניים.

ביום 7.9.2008 במסגרת סיכום דיון של מנהלת הגימלאות עלה כי בבקורת שביצעה המנהלת בנושא הישתתפות המדינה בקיצבת עובדי הרכבת אשר מבוטחים בנתיב התברר שנתיב לא נהגה לפי הסכם הרציפות הקבוע בהסכם המעבר אלא שלמה לגימלאי הרכבת פנסיה לפי תקנון נתיב (הן לעניין המשכורת הקובעת והן לעניין שעורי הקצבה) עבור כל תקופת העבודה לרבות בגין תקופת השרות במדינה ודרשה מהמדינה את חלקה היחסי בגין תקופת העבודה בשירות המדינה.

עוד נטען ,כי גם נתיב הפרה את הנוהג המחייב לגבי אופן התשלום והיה עליה לסרב לדרישות בלתי חוקיות של המדינה.

השאלות המשפטיות שעמדו בבסיס פסיקת הבג"צ היו חישוב המשכורת הקובעת לפי הסכם הרציפות, כאשר המדינה היא הקרן המשלמת וקרן הפנסיה הוותיקה היא הקרן המשתתפת, כאשר קרן הפנסיה הישתתפה לפי התקנון האחיד ולא לפי הסכם הרציפות, בעוד שבעניינינו, נתיב היא הקרן המשלמת והמדינה היא הקרן המשתתפת, כאשר המדינה חישבה את השתתפותה לפי הסכם הרציפות.

כפי שנפסק, תכליתו של הסכם הרציפות, בדומה להסכמי רציפות אחרים עליהם חתומה המדינה כמו גם גופים מוסדיים נוספים הנה להקל על ניידות עובדים בין מקומות עבודה צבוריים תוך שמירת זכויותיהם הפנסיוניות.

...

התובעים הגישו בקשת רשות ערעור ולאחר שניתנה רשות ערעור, הערעור נדחה בפסק דין מיום 22.11.2015.

בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בעניין קוריצקי על ידי כב' השופט פליטמן (כתוארו אז) וכדלקמן: "כאשר המוסד המשתתף לא מעביר את חלקו בגימלה למוסד המשלם, מן הטעם שהוא סובר שהגימלה שעליו לשלם על פי הסכם הרציפות או תקנונו נמוכה מזו שסובר העובד; במקרה כזה –אין לחייב את המוסד המשלם בתשלום מלוא הגימלה כטענת העובד הפורש. אלא, על אותו עובד להגיש תביעה לבית הדין כנגד החלטת המוסד המשתתף. עמדת המוסד המשלם אינה רלבנטית כלל לאותה מחלוקת". (ההדגשה אינה במקור –א.ר.) לאור כל האמור לעיל, מסקנת הדברים היא שהתובעים לא הוכיחו את זכאותם לקבל את הפנסיה בגין תקופת השירות במדינה על בסיס תקנון נתיב (הן לענין המשכורת הקובעת והן לעניין שיעור צבירת אחוזי הפנסיה).

לנוכח קביעתנו ולפיה לא הייתה הסכמה ו/או נוהג מחייב לפיו תשלום הפנסיה בגין תקופת שירות המדינה ישולם בהתאם לתקנון נתיב, התביעה לפיצויי בגין הפרת הנוהג ו/או ההסכם או לפיצויי קיום או לפיצויי בגין עגמת נפש – נדחית.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – התביעה נדחית במלואה.

בעיניינו של המערער הצמדת שכרו המבוטח האחרון אצל המעסיקה הקודמת לשכר הממוצע במשק, בהתאם לקבוע לטענת המערער בהסכם הרציפות, היתה מעמידה את שכרו הקובע בגין אותה תקופה על סכום של 8,152 ש"ח. הצמדת השכר האחרון למדד המחירים לצרכן, בהתאם להוראות התקנון האחיד, מעמידה את השכר הקובע בגין תקופת ביטוחו במשיבה על סכום של 6,862 ש"ח. הקרן מחשבת את השתתפותה בקיצבה המשולמת למערער באמצעות הערייה לפי הוראות התקנון האחיד ולא לפי הוראות הסכם הרציפות.

בהילכת קוריצקי נקבע, מטעמים עליהם נרחיב בהמשך, כי הסכם הרציפות שנחתם בשנת 1973, המסדיר את זכויותיהם של עובדים העוברים משירות המדינה למקום עבודה הקשור בקרן פנסיה ולהיפך (להלן – הסכם הרציפות במדינה) ימשיך ויחול בשינויים ובהתאמות כמפורט בבג"ץ קוריצקי ובמתווה המוסכם על עובדי מדינה הזכאים לפנסיה תקציבית מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן – חוק הגימלאות).

כמו כן קבע בית הדין האיזורי, למעלה מהצורך כפי שצוין, כי בשונה מן המתואר בבג"ץ קוריצקי הסכם הרציפות אינו יונק חיותו מחוק הגימלאות, וכי בנגוד לטענת המערער לפיה הילכת קוריצקי חלה על עובדי המיגזר הצבורי עולה מפסק הדין בבג"ץ קוריצקי כי היא חלה על עובדי מדינה בלבד.

סעיף 11 בהסכם הרציפות במדינה, אשר הוראותיו הרלוואנטיות זהות להוראות הסכם הרציפות ברשויות (הוראות הסכם הרציפות שהמדינה צד לו מצוטטות בפיסקה 13 של בג"ץ קוריצקי; הוראות הסכם הרציפות ברשויות מצוטטות בפיסקה 27 לעיל), קובע הסדר מיוחד וחריג למצב שכיח זה, לפיו חלף חישוב השכר הקובע בקרן לפי השיטה האגררטיבית הוא יחושב לפי השכר האחרון בשירות המדינה ללא קשר לדמי הגמולים ששולמו לקרן לצורך רכישת הזכויות הפנסיוניות.

...

סוף דבר הנה כי כן, כל הרחבה של מעגל הזכאים להטבות שאינן עולות בקנה אחד עם התקנון האחיד פוגעת בתכליות התיקון לחוק הפיקוח ובשוויון בין העמיתים.

מתן הזכות העודפת לעובדי המדינה מהווה פועל יוצא של הוראות חוק הגמלאות ממנו הסכם הרציפות במדינה "יונק את כוחו" ואין להרחיבה אלא מקום שאין מנוס לעשות כן מכוח החלה ישירה של הוראות חוק.

הערעור נדחה.

בהילכת קוריצקי נקבע, מטעמים עליהם נרחיב בהמשך, כי הסכם הרציפות ימשיך ויחול בשינויים ובהתאמות כמפורט בבג"ץ קוריצקי ובמתווה המוסכם על עובדי מדינה הזכאים לפנסיה תקציבית מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן – חוק הגימלאות או החוק).

תמצית העובדות המשיב, מומחה לרפואת אף אוזן וגרון, עלה לישראל בשנת 1977 והשתלב ברפואה הציבורית.

בג"צ קוריצקי עסק בשיעור חלק של קרן המשתתפת בגמלתו של גימלאי שפרש משירות המדינה, בהתאם להסכם הרציפות, ונקבע בו כי שיעור חלקה של הקרן המשתתפת יחושב בהתאם לשיטת החישוב הקבועה בתקנון האחיד החל על הקרן, ביחס למבוטח פעיל בקרן, כאשר לעניין חישוב זה יש להביא בחשבון את מלוא תקופת עבודתו של הגימלאי, הנהנת מרציפות זכויות (לרבות תקופת עבודתו בשירות המדינה) וזאת בשונה מהחישוב הקודם אשר כלל רק את תקופת הביטוח בקרן.

בפסק הדין בעיניין חרזי, אשר נחתם בסמוך לפני חתימת פסק דיננו זה, פרטנו, תוך הפנייה להילכת קוריצקי ולעניין ארגון הסגל, את הרקע לתיקון חוק הפיקוח ולהתקנת התקנון האחיד, העקרונות שהנחו את המחוקק ושהוטמעו בתקנון האחיד ובראשם הקביעה לפיה "לא תהיה הפליה בין עמיתים בקרן" (סעיף 78ט(ב)(1) לחוק הפיקוח), המתכונת השונה לחישוב "השכר הקובע" בקרנות לעומת המשכורת האחרונה במדינה וכיוצא באלה שיקולים העומדים בבסיס ההכרעה (השונה) בכל אחד מההליכים.

...

הטענה הועלתה בעלמא, מבלי שהוצגה ראיה כלשהי בבית הדין האזורי על מספר העובדים הרלוונטיים, העלות והיקף הפגיעה בכלל עמיתי הקרנות הוותיקות, ומכל מקום יש לדחותה לגופה מהטעמים המפורטים בהרחבה בבג"ץ קוריצקי (פסקה 109).

נעיר, כי משמצאנו כי מעמדו הנורמטיבי של הסכם הרציפות במוסד זהה לזה של הסכם הרציפות במדינה, אין כל מקום להבחין בין עובדי המדינה לבין עובדי המוסד אף לעניין העלות, אשר על פני הדברים עתידה להיות נמוכה באופן משמעותי ביחס לעלות הנובעת מהחלת הלכת קוריצקי על כלל עובדי המדינה הנהנים מהסכם רציפות הזכויות במדינה.

סוף דבר – הערעור נדחה, בכפוף להבהרת תקופת החברות בקג"מ כאמור בפסקה 60 לפסק הדין לעיל.