הנהלים בנושא זה גובשו במהלך הדיון בעתירה; בין לבין, עניינם הפרטני של העותרים האינדיווידואליים בא על פיתרונו, ונותרה השאלה העקרונית הנוגעת לחוקיותן של הדרישות ההוכחתיות המוטלות על בני זוג מעורבים, המוצבות בנהלים, לענין רישום פרטי האבהות במירשם ולענין קביעת מעמדו של הילד, כפי שזו מוצגת בעתירה המתוקנת שהגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל (להלן: העותרת).
לטענתה, הדרישה להמצאת ראיות נוספות מעבר להצהרת בני הזוג בדבר האבהות, הדרישה לקבלת פסק דין הצהרתי להוכחת האבהות, הדרישה לבצוע בדיקה גנטית לצורך קבלת פסק דין כזה – תוך הטלת עלות ביצוע הבדיקה על בני הזוג – והעיכוב הנגרם עקב כך ברשום פרטי האב במירשם ובהענקת מעמד אזרחי לקטין, כל אלה פוגעים בטובת הילד ובזכויותיו, ובכלל זה בזכותו לכבוד ובזכותו לרכוש מעמד אזרחי מרגע לידתו.
...
לטענת העותרת, על המשיב להפעיל את הקריטריון שנקבע בבג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, מנהל האוכלוסין, פ"ד נח(1) 919 (2003) (להלן: הלכת מקסימוב), לצורך הכרעה בשאלת האבהות, הן לצורך רישום במרשם והן לצורך הקניית מעמד, קרי: הנטל הראשוני לביסוס קיומה של האבהות מוטל על בני הזוג המבקשים; משהמציאו הללו ראיות מינהליות, כגון תעודות ציבוריות, המבססות את המסקנה שהילוד הינו בנו של הטוען לאבהות, קמה להם חזקת זכאות; בהיעדר ראיות לסתור חזקה זו, הטוען לאבהות יירשם במרשם כאביו של הילוד, ולילוד יוענק מעמד אזרחי מכוח האבהות, לפי הענין; הנטל לסתור את חזקת האבהות מוטל על המשיב, והחזקה תוכל להיסתר בהתקיים ראיות מינהליות פוזיטיביות ברורות וחד-משמעיות המבססות חשד רציני לאי-אמיתות טענת האבהות של הטוען.
מכאן, שגם טענה זו דינה להידחות.
מסקנות אלה מתחייבות כאמור נוכח פוטנציאל הפגיעה בבני הזוג ובקטין מהכבדת יתר בעקבות הפנייה לקבלת פסק אבהות, ואף אני סבורה כי יש לאמצן כמסקנות מחייבות להפעלת שיקול דעתו של משרד הפנים המפעיל סמכויותיו בהתאם לנהלים.
לעומת זאת, במחלוקת שנפלה בין חברותיי בכל הנוגע לנוהל המעמד אני מצרפת קולי לעמדת חברתי השופטת ארבל, וגם לשיטתי יש לדחות את העתירה ככל שהדברים נוגעים לסעד שעניינו ביטול נוהל המעמד, וזאת בכפוף לגדרים ולמגבלות שהוצבו לעיל באשר למהות הראיות הנדרשות בהליך ולשימוש זהיר ומידתי בשיקול הדעת של משרד הפנים בקבלת פסק דין אבהות וחיוב בביצועה של בדיקה גנטית.
