בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת נאור, אימץ את כל הקביעות המשפטיות והעובדתיות בדבר אי-החוקיות שבהפעלת הדוכנים והסכון הבטיחותי הנובע מהם, אך קיבל את טענת הנתבעים בעירעור, כי לא ניתנה להם היזדמנות להיתגונן בפני צו של פינוי, שלא נידרש במפורש בכתב התביעה המקורי.
מר זינו הפנה בסיכומיו הקצרים להסכם פשרה, שנחתם בינו לבין עריית אילת, בו נאמר, כי ככל שייקבע שעל הרוכלים לפנות את הטיילת, יחייב הדבר גם אותו, וכי ברגע שתחל פעילות שוק הרוכלים במיתחם 40, יקבל התובע זכות שימוש בדוכן מבלי שיידרש להליכי מיון כלשהם.
...
לפיכך נעתר בית המשפט העליון, לא בלי היסוס, לבקשתו של ב"כ הנתבעים דאז, עו"ד ליבאי, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, לדיון בטענותיהם בנוגע לצו הפינוי.
לסיכום - רצונם של הנתבעים "לחשק" את התובעת או את עיריית אילת, ולהבטיח לעצמם מקום חלופי במגרש 40 דווקא, כתנאי לפינויים מהטיילת, אינו מקובל ואני דוחה את דרישתם.
יש לקוות, כי מעתה ואילץ תוסדר חלוקת רישיונות הרוכלות ומיקום דוכני הרוכלים באילת על פי אמות מידה של הגינות ושוויון, כנדרש מרשות ציבורית המחזיקה במקרקעי ציבור, כפי שקבע כב' הנשיא שמגר בבג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 723, 801:
"מקרקעי הציבור צריכים להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות. אימוץ אמת מידה כאמור הוא בגדר חובתן של רשויות ציבור בכל ענייניהן, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדבר נוגע לטיפול ברכוש שהוא בבעלותו של הציבור כולו. תירגומן של אמות המידה האמורות לאופני התנהגות מצביע, בין היתר, על החובה לנהוג בהגינות ובשוויון ועל-פי כללי המינהל התקין".
סוף דבר
בית המשפט העליון אימץ במלואה את הקביעה, כי הנתבעים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין והביע דעתו, כי לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום, גם בלי צורך בצווים של בית המשפט.
אשר על כן, אני מורה על מתן הסעדים המפורטים כדלקמן:
סילוק ידם של הנתבעים ו/או מי מטעמם משטח הטיילת הצפונית, פינוי המטלטלין וכל המחוברים המצויים בשטח הטיילת, תוך הותרת המקום נקי ומסודר.
