ההרכב המורחב דן בשאלה העקרונית בדבר השפעתה של חוות-הדעת של בית-הדין הבין-לאומי בהאג על גישתו של בית-המשפט העליון לשאלת חוקיות גדר ההפרדה על-פי המשפט הבין-לאומי כפי שנקבעה בפרשת בית סוריק (בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח (5) 807 (2004)).
ודוק: האחריות והסמכות לאזן בין השיקולים המתנגשים מוטלת על המפקד הצבאי.
אכן, "המפקד הצבאי קובע היכן בהר ובמישור תעבור גדר ההפרדה. זו מומחיותו. אנו בוחנים אם פגיעתו של מיתווה זה בתושבים המקומיים היא מידתית. זו מומחיותנו" (שם, 845-6).
...
וכך כתב:
"אכן, מתוך התשתית העובדתית, כפי שהוצגה לנו, התוואי הקיים של גדר ההפרדה מעורר תהיות. נפתח בחלק הדרום-מערבי של המובלעת. לא שוכנענו כלל כי קיים טעם ביטחוני-צבאי מכריע לקבוע את תוואי הגדר במקום שבו הוא עובר עתה. מדוע לא ניתן לשנות התוואי באופן ששלושת הכפרים המצויים בחלק זה (ואדי א-ראשה, מעארת א-דבה וח'רבת ראס א-טירה) או מרביתם יוצאו מחוץ לגדר? אמנם, קיימת תכנית, שמצויה בשלב ההפקדה, להרחיב את התפתחותה של אלפי מנשה לעבר החלק הדרום-מערבי של המובלעת, אך כפי שמר תירזה, שהציג לנו את מפת המובלעת, ציין בפנינו, אין זה שיקול שיש להתחשב בו. נפנה עתה לחלק הצפוני והצפון-מערבי של המובלעת. מדוע לא יוצאו הכפרים ערב א-רמאדין וערב אבו-פארדה מחוץ לגדר? שיקול מרכזי בעניין זה יכול להיות הצורך להגן על כביש 55 המחבר את אלפי מנשה עם ישראל. בעניין זה ציין בפנינו מר תירזה כי מיקומו של כביש 55 הוא בעייתי מבחינה ביטחונית. ישראלים נפגעו בו מירי מכיוון קלקיליה. מהחומר שלפנינו למדנו כי על-פי תכנית מקורית, היה צריך להתבטל הקטע בכביש 55 המחבר את אלפי מנשה עם ישראל. תחתיו היה צריך להיסלל כביש חדש, אשר מחבר את אלפי מנשה עם ישראל דרום-מערבית למובלעת, ליד היישוב מתן שבתוך הקו הירוק. לטענת העותרים – טענה שיש לה סימוכין בחומר שהוגש לנו מטעמם – תכנית זו לא התקבלה בשל התנגדותו של היישוב מתן, שסבר כי הדבר יפגע באיכות חייו. מר תירזה ציין בפנינו כי על הכביש המחבר את אלפי מנשה עם ישראל (הוא כביש 55) יש להשקיף כעל כביש זמני. במצב דברים זה לא שוכנענו כלל כי חיוני הוא, מטעמים ביטחוניים-צבאיים, לשמור על התוואי הצפון-מערבי של המובלעת. אם אמנם תוואי זה ישונה, תהא לכך השלכה נוספת בכך שיהא ניתן לבטל את שתי הגדרות המפרידות בין קלקיליה לחבלה ולשוב ולחברן לגוש אורבני גדול כפי שהיה בעבר, ולא להסתפק אך במעבר התת-קרקעי החדש המחבר ביניהן." (שם, שם).
סיכומו של דבר, הננו סבורים כי התוואי החדש שהיתוו המשיבים למובלעת אלפי מנשה משקף את האיזון המידתי בין השיקולים המתנגשים ומכל מקום, אין הוא חורג מן המתחם אותו ראוי לנו לכבד.
לפיכך, לא מצאנו כל עילה להתערב בשיקול דעתו של המפקד הצבאי בקביעת התוואי.
אשר על כן, העתירות נדחות.
