חוק פינוי פיצוי פיצוי ההתנתקות

באותו מכתב ציין נציג הרשות כי: "מנהל מקרקעי ישראל לא יתנגד לתוכנית המרחיבה את שטח המחנה של תלמי יפה, בהקף שיהיה דומה לשטח אותו הקצה המושב להרחבה הקהילתית עבור מפוני אלי סיני." לאור האמור, המבקשים קיבלו זכאות להצטרף להסכם ההעתקה כדין ועל פי סעיף 85 לחוק ההיתנתקות (כאמור, ללא תמורה וכנגד הפצוי על מרכיב הקרקע).

...

סוף דבר המבקשים היו זכאים לממש זכותם לקבלת מגרשים עבור מומלצים מטעמם, מכוח הסכם התושב עליו חתמו אל מול מושב תלמי יפה ובהתאם להחלטה 959 של הרשות.

נוכח כל האמור לעיל, בהינתן כי הרשות פעלה על פי דין כמצופה ממנה לפעול, אין בידי לקבל התביעה.

מטבע הדברים נדחית התביעה גם כנגד המושב, כנגדו לא התבקש כל סעד הצהרתי.

כאמור בבג"צ חוף עזה, שיקול הדעת לפצוי הנובע מעצם הפינוי במסגרת ההיתנתקות מבוסס על חוק ההיתנתקות ומנגנון הפצוי הקבוע בו. כאשר ענייננו באופן הפעלת שיקול הדעת של רשות מינהלית, כגון הנתבעת, דרך המלך היא אכן בהגשת עתירה מינהלית ובמידת הצורך, ערעור על פסק הדין שניתן במסגרת העתירה המינהלית והתובעים אכן פעלו כך כמפורט לעיל ולפיכך, מיצו את זכויותיהם וקיבלו את התרופה הראויה לטענותיהם.

...

אכן שוכנעתי כי אין אפשרות ולו קלושה שהתובעים יזכו בסעד לו עתרו שכן אין בידיהם עילה ראויה לבירור.

משכך, הצורך במניעת דיון סרק והוצאת משאבי ציבור בניהול התביעה אף שאין לה תוחלת מצדיק את מחיקתה בשל העדר עילה ובנסיבות אלה, אין מנוס אלא מלקבל את בקשת הנתבעת, ולהורות על סילוק התביעה על הסף.

סוף דבר הנני מורה על מחיקת כתב התביעה המתוקן.

במסגרת תכנית ההיתנתקות, פונו התובעים בקיץ 2005 מביתם שבגוש קטיף וקבלו פיצוי בהתאם לחוק יישום תכנית ההיתנתקות, התשס"ה- 2005 (להלן: "חוק ההיתנתקות"/ "חוק פינוי- פיצוי") ובהתאם להסדרים שנקבעו בו. על פי האמור בכתב התביעה, הפצוי שניתן לתובעים מכוח חוק ההיתנתקות לקה בחסר ולא היוה שיפוי מלא לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהליך ההיתנתקות.

...

עוד מציינת המבקשת כי טענת המשיבים לפיה מוצו ההליכים, שכן קבלו את מירב הפיצוי על פי החוק, דינה להידחות.

עם זאת, אציין למעלה מן הצורך, כי לגופו של עניין היה דינה של התביעה להידחות אף מחמת היעדר מיצוי ההליכים.

על דברים דומים עמד בית המשפט העליון בקבעו- "משבחרו המערערים שלא למצות את המסלולים הקבועים בחוק יישום תכנית ההתנתקות, לא ניתן לקבוע כי נפל בעניינם כשל יסודי במנגנוני הפיצוי, המצדיק יצירת עילת תביעה חוקתית. כיצד ניתן להלין על כך שהחוק, על מכלול מנגנוניו, לא מקנה פיצוי נאות, בשעה שמנגנונים אלה כלל לא מוצו על ידי המערערים? מסקנה זו מתחזקת בהינתן שסמכותה של הוועדה המיוחדת היא ליתן מענה בדיוק לטענות מן הסוג שהעלו המערערים, המבקשים לחרוג ממסגרת הפיצויים הקבועה בחוק". (שם, עמוד 30).

סוף דבר, התובענה נדחית.

השאלה העיקרית שבעתירות שבפנינו היא שאלת הסמכות – הן סמכות הועדה לפינוי ופצוי והן ועדת השרים לעינייני ביטחון לאומי – להחליט על מתן מקדמות לתושבים באיזורים שיתכן ויוחלט על פינויים במסגרת "תכנית ההיתנתקות". שאלה זו מחייבת - נוכח גדר המחלוקת בין הצדדים - היתייחסות לשתי שאלות משנה הקשורות בשאלת הסמכות: השאלה הראשונה הנה אם ההחלטה ליתן מקדמות הנה בסמכות נוכח החלטה הממשלה עצמה (מס' 1996).

...

לא מצאנו עילה להתערבותנו בשיקולים שעמדו ביסוד החלטה זו ופרטיה לגופם.

השופטת דורנר ציינה כי על פי הוראותיו של סעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה עצמו – הקובע כי הסמכות השיורית כפופה "לכל דין" – נובעת המסקנה כי הסמכות השיורית כפופה לדיני זכויות האדם.

ואולם, מתוך שיודעים אנו כי ביצוע התשלומים לא ייעשה אלא לאחר קבלת אישור מאת ועדת הכספים של הכנסת, שהיא מעין כנסת-זוטא לענייני כספים; ובעיקר - ביודענו כי המדובר אינו אלא במיקדמות וכי אמור להיחקק חוק שיקבע אמות-מידה ברורות לתשלום - לא עוד אלא שהצעת חוק לעניין זה החלה כבר במסע אל עבר ספר החוקים - סבורני כי המערכת שהוצבה לפנינו עולה בקנה אחד עם עקרונות-יסוד של שילטון החוק וראוייה היא להתקיים.

בהקשר זה מפנים העותרים לתעריף המענק המקביל שנקבע בחוק פיצוי מפוני סיני, ולטענתם סכום המענק לו תזכה מישפחה ממוצעת על פי החוק מגיע לכדי חמישית בלבד מסכום המענק לו הייתה זוכה מישפחה זו על פי חוק מפוני סיני.

(4) תשובת המדינה המדינה טוענת כי הפצוי בשל בית מגורים כמו גם התשלומים הנלווים והמענק האישי המוקנים למפונים מכוח החוק, עומדים במבחן החוקתי ומהוים, כלשון סעיף 1(2) לחוק, "פיצויים הוגנים וראויים בנסיבותיו המיוחדות של העניין". המדינה סבורה כי הכלים המשפטיים הרגילים, שבדיני החוזים והנזיקין ובדיני ההפקעות, אינם ערוכים לתת מענה הולם לתוצאות הפינוי, וחסר זה, כך נטען, מתמלא על ידי חוק יישום ההיתנתקות.

...

לדאבוני, עמדה זו לא היתה מקובלת עלי כלל וכלל, לא כאזרח המדינה ולא כשופט בבית משפט זה, ועל כן סברתי כי נכון להיעתר לבקשת העותרים ולזמן את הרמטכ"ל. ומה אעשה וגם בעניין זה נותרה דעתי במיעוט בקרב חברי.

הוסף לכך את העתקתם של עסקים, מפעלים וחממות, והתוצאה תהיה שגם מי שלא התנסה בהעתקתם של כל אלה, חייב היה להגיע למסקנה כי מדובר במשימה בלתי-אפשרית, ובלבד שהוא נחון בהיגיון בריא וביושרה הנדרשת ממנהיגי ציבור.

סוף דבר להשקפתי, לוקים החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 וחוק ההתנתקות בכל אחד מאלה: א) לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד, ועיוות רצונו של הבוחר, מאידך; ב) בביצועם כרוכה פגיעה שאין קשה ממנה בזכויות יסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית, ושלא ל"תכלית ראויה" מוכחת; ג) סופם שהם יובילו לימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, וכוונתי לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי.