חוק התכנון והבניה מעניק סמכויות אכיפה

כמו כן, בנגוד לטענותיהם של הועדה המקומית והיועץ, יש בהסדרים הקונקרטיים במישור הפלילי והמינהלי כדי לתת מענה לצורך בצמצום עבריינות בניה וכן למנוע מצב של "חוטא יוצא נשכר". בהקשר זה, יש לציין כי לרשויות התיכנון ניתנו סמכויות אכיפה נרחבות המעוגנות בפרק י' לחוק שעניינו "פקוח, אכיפה ועונשין" (שנוסף במסגרת חוק התיכנון והבניה (תיקון מס' 116), התשע"ז-2017).

...

לצד זאת, במכלול הדברים, מסקנתי היא כי פרשנות זו תואמת בצורה טובה יותר את לשונו של החוק, ואף מאפשרת להגשים את התכלית החלוקתית הניצבת ביסודו של היטל ההשבחה.

סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את ערעורה של הוועדה המקומית.

ת השופט ד' מינץ: מצטרף אני לעמדת חברתי השופטת ד' ברק ארז כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הולם את לשון החוק ולכן דין הערעור להידחות.

באשר לתמ"מ שלטענת המבקש הופקדה בחודש אפריל 2021, השיב העד : "אני משיב שלפני חודשיים וחצי. אני בעצמי הגשתי היתנגדות לתמ"מ" ולדבריו לא ניתן לדעת מועד אישור התכנית וגם לא מועד הפקדתה וכי בפני התובעת הוצגה תמונת מצב תכנונית עדכנית נכון למועד ביצוע העבירה וכל התכניות העתידיות "כבודן במקומן מונח אך הן לא צריכות לשנות כהוא זה את ההחלטה" והוסיף עוד לעניין סמכות המשיבה להוציא צו: "הסכמות זה לא מיסמך תיכנוני, זה במישור המוניציפלי ואין בכך שום דבר משותף לשיקול דעת שלך כמהנדס הועדה להוציא או לא להוציא צו הריסה. לראייה, השטח הזה עד היום בתחום שיפוט משגב ובמרחב תיכנון משגב הצוו הוצא כדין בסמכות". מצאתי את עדותו של העד מהימנה ומקצועית ולא מצאתי שנפל כל פגם בהתנהלותו להוצאת הצוו.

על פי סעיף 229 לחוק התיכנון והבניה קיימות עילות לביטול צו מינהלי: העבודה בוצעה כדין, לא היתקיימו דרישות החוק למתן הצוו או פגם חמור בגינו יש לבטל הצוו.

ראו רע"פ 8609/20 אבו פרג' נ' מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התיכנון והבניה (25.2.2021)) ולהוראות החוק: "בית המשפט לא יעכב את ביצועו של צו הריסה שניתן לפי סעיפים 217, 221, 235, 237, 239 או 254ב אם העבודה האסורה אינה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין [...]". אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לביטול צו הריסה.

...

מקובלת עליי טענת המשיבה שיש לדחות את הבקשה על הסף משזו הוגשה ללא תצהיר תומך מאת בעל מקצוע שמטפל בהליכי התכנון או הרישוי על אודות המצב התכנוני הקיים וזאת בניגוד לדרישת תקנה 2(ג) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), ולפי הוראת תקנה 6 לתקנות הקובעת כי: "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". יחד עם זאת למעלה מן הצורך אדון לגופה של הבקשה.

לעניין זה ראו קביעת בית המשפט העליון ברע"פ 6032/13 אהרן נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה טבריה (19.01.2014): "כידוע, צו הריסה מנהלי, המוצא מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, הוא אקט מנהלי, ולא אקט עונשי. לפיכך, וכפי שקבעו גם הערכאות הקודמות, עומדת למשיב חזקת התקינות המנהלית, היינו חזקה כי פעולתו המנהלית נעשתה כדין. על המבקש לסתור חזקה זו, מוטל הנטל להוכיח את דבר קיומו של הפגם שנפל, לטענתו, בהתנהלותה של הרשות המנהלית". לא שוכנעתי שכלל הראיות לא הונחו בפני מאשר הצו.

ראו רע"פ 8609/20 אבו פרג' נ' מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה (25.2.2021)) ולהוראות החוק: "בית המשפט לא יעכב את ביצועו של צו הריסה שניתן לפי סעיפים 217, 221, 235, 237, 239 או 254ב אם העבודה האסורה אינה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין [...]". אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לביטול צו הריסה.

שלישית, טען המערער להגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית, שכן בבניין קיימות עבירות בנייה רבות והמשיבה לא נקטה כנגד המחזיקים בדירות באף אמצעי לשם התאמת העבודות נשוא צו ההתאמה או פעלה לאכיפתם.

יתרה מכך וברוח זו, המחוקק בסעיף 212 לחוק התיכנון והבניה נתן סמכות למנהל לבקש מבית המשפט צו הריסה ללא הרשעה וזאת למען הסדר הצבורי בכך שלא יתקיים מבנה בלתי חוקי.

...

ביום 4.1.23 דחה כב' השופט גייפמן את העתירה להורות על רישום הבניין כבית משותף בפנקס בתים משותפים, וקבע כהאי לישנא : "לא ניתן להורות על רישום הבניין כבית משותף בפנקס בתים משותפים, כשהמדובר בבניה לא חוקית בחלקים נרחבים בבניין. הבניה הבלתי חוקית בבניין כוללת: א. הגדלה מהותית של השטח שהותר לבניה. כ-644 מ"ר נבנו בחריגה מהיתר הבניה... ב. הגדלת הצפיפות המותרת בהיתר הבניה. ניתן היתר בניה ל-7 דירות, ובבניין 9 דירות... ג. בניה ללא היתר בניה ב-2 קומות החניון של הבניין – ביטול חלק מהחניות של הבניין, לרבות ביטול רמפת העליה למפלס החניון העליון. ד. חריגות בניה ביחס לכל קומה בבניין, וביחס לכל דירה מקומות הבניין... כל היחידות בבניין נגועות באי חוקיות רבתי. בנוסף יש גם חריגות בניה על שטחים שיועדו בהיתר הבניה לרכוש המשותף. קיימות גם יחידות נפרדות בבניין שלא אושרו עפ"י היתר הבניה, ולמספר היחידות בבניין שתירשמנה בפנקס בתים משותפים יש גם השלכה על החלקים ברכוש המשותף" עוד נקבע כי "... כל היחידות בבניין נגועות באי חוקיות רבתי – הפרה מסיבית של חוקי התכנון והבניה – אין לאפשר את רישום הבית המשותף ולהנציח את אי החוקיות כאנדרטה אלא יש להפנות את הצדדים לפעול להכשרת חריגות הבניה בדרך של הגשת הליך בפני מוסדות התכנון והבניה" .

סוף דבר- אני קובע כי אין למערער היכולת לקיים הצו השיפוטי ומטעם זה אני מקבל הערעור ומזכה אותו מעבירה זו. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

השיקול השלישי בפסק הדין נקר הנו: "כמו כן, בנגוד לטענותיהם של הועדה המקומית והיועץ, יש בהסדרים הקונקרטיים במישור הפלילי והמינהלי כדי לתת מענה לצורך בצמצום עבריינות בניה וכן למנוע מצב של "חוטא יוצא נשכר". בהקשר זה, יש לציין כי לרשויות התיכנון ניתנו סמכויות אכיפה נרחבות המעוגנות בפרק י' לחוק שעניינו "פקוח, אכיפה ועונשין" (שנוסף במסגרת חוק התיכנון והבניה (תיקון מס' 116), התשע"ז-2017).

...

סיכום לאור האמור והמפורט לעיל, אני קובע כי לא ניתן לגבות היטל השבחה לתקופה שקדמה להחלטה לאישור השימוש החורג.

כמו כן, אני קובע כי אי תקיפת החלטת הוועדה המקומית לאשר שימוש חורג לתקופת העבר בהליכי הרישוי, אינה יוצרת במקרה זה מניעות מלטעון כנגד החיוב בהיטל השבחה.

לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל, כך שהחיוב בהיטל השבחה של המערערות בגין התקופה שקדמה לאישור השימוש החורג בטל.

בבקשה נטען כי ההחלטות כרוכות אחר החלטה של מדור הסמכות במשטרת ישראל שלא להמליץ ליתן סמכויות אכיפה לעותר, על פי חוק התיכנון והבניה ועל פי חוק רואי החשבון, והן אינן מנויות בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס – 2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים"), ומשכך הסמכות העניינית לתקיפת החלטות אלו מסורה לבג"ץ. לטענת העותר, סמכות בית משפט זה לידון בעתירה היא בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תוך שהוא מפנה לפרט 53 ולפרט 21(3) לתוספת הראשונה.

...

לעת הזו, אף שנטען בבקשה כי הסוגיה נבחנה ע"י הגורמים הרלוונטיים, טרם נעשה שינוי חקיקתי בעניין זה. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה.