בעבר הרחוק, זכות הקזוז עוגנה בדברי חקיקה ספציפיים, והקף התפרשותה חל רק על אותן חובות שהחוק המסוים הסדיר (ראו למשל: סעיף 13 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965; סעיף 10 לחוק השומרים, התשכ"ז-1967; סעיף 32 לחוק המכר, התשכ"ח-1968; סעיפים 26 ו-36 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; סעיף 25 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971; סעיף 9(ה) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971)).
...
בסופו של דבר, בית המשפט ביכר פרשנות מצמצמת לגישתו של סעיף 25 להסכם – על מנת שלא לפגוע בזכותה של החברה לקבלת תמורה עבור הקמת המט"ש; ובכדי למנוע "גלגול" חובות עבר אל תוך הליך הקפאת ההליכים והעדפת נושים אסורה.
משנקבע כי פעולת הקיזוז נעשתה בהתאם לסעיף 53(א) לחוק החוזים ולסעיף 25 להסכם, המסקנה המתחייבת היא שהקיזוז בוצע כדין ולא היה מקום להורות על בטלותו.
סוף דבר
מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי; ומשמע שפעולת הקיזוז שרירה וקיימת ושהרשויות אינן נדרשת להוסיף ולשאת עוד בתשלום חוב ההקמה.
