כפי שיפורט להלן, מצאתי לנכון לדחות טענה זו, ולקבל את טענת כלל, כי בעת התאונה היוה רכבו של התובע מעין זירה בלבד, וכי התאונה ארעה עקב שימוש ברכב הפוגע, ועל כן חובת הפצוי על מבטחת רכב זה.
סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגדיר את תאונת הדרכים כך:
"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי".
בעניינינו ההגדרה הרלוואנטית הנה - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
...
לאור האמור, מתבקשת המסקנה, כי מי שחב בפיצוי התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו הוא נהג הרכב הפוגע, ובמקרה הנוכחי קרנית בהיעדר כיסוי ביטוחי.
מבחינת נהג הרכב הפוגע הרי שהוא עשה, ללא ספק שימוש ברכב מנועי, ועקב שימוש זה נפגע התובע, עת היה מצוי בתוך רכב חונה, שלא נעשה בו שימוש המוכר ככזה לפי ההגדרות החוק הפלת"ד.
לאור האמור, אני מקבל את טענותיה של "כלל" ואת הניתוח המשפטי המפורט בסיכומיה, ודוחה את טענות קרנית.
סוף דבר
לאור המפורט לעיל, התביעה נגד הנתבעת מס' 1 – נדחית.
