התובע מבהיר כי בפסיקה נקבע כי על אף שבהתאם לחוק, מתווך אינו זכאי לדמי תיווך ללא הסכם בכתב , אולם יש חריגים לתנאי זה. כמו במקרה בו אי חתימה על הסכם בכתב לא נבעה מרשלנות ונעשתה בתום לב והלקוח נהג שלא בתום לב. לטענתו אי חתימה על הסכם, בנגוד להתחייבות מפורשת, יכולה להוות פעולה בחוסר תום לב. לדבריו על פי חוק החוזים עיקרון תום הלב עשוי לגבור על דרישת הכתב.
המסגרת הנורמאטיבית
סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן – החוק) קובע כי:
"מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לבצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הכלכלה".
סעיף 14 לחוק מוסיף וקובע כי :
"(א) מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה:
...
אמנם הם לא יזמו את הפניה לתובע, אולם בסופו של דבר נכרת הסכם בין הצדדים בע"פ, והיתה התחייבות לתשלום דמי תיווך.
כך גם ע"א 3384/16 עמית מזרחי נ' אהוד מרקוביץ (פסק הדין מיום 05.07.2018) קבעה השופטת דפנה ארז-ברק הבחנה בין מקרים בהם חסר פרט או פרטים בהסכם, לבין מקרים בהם אין כלל חוזה בכתב:
"ראוי אפוא לומר כך: ההקפדה על עריכתו של חוזה תיווך בכתב הכולל את הפרטים הקבועים בחוק ובתקנות היא הכלל. במקרים שבהם קיים חוזה תיווך בכתב, אלא שהוא חסר פרט זה או אחר, על המתווך יהיה מוטל להראות כי יש לאפשר בנסיבות העניין את השלמתו של פרט זה (למשל באמצעות מסמך אחר או על סמך פרטים שמסירתם על-ידי המתווך הוכחה כדבעי). לעומת זאת, במקרים שבהם כלל לא קיים חוזה תיווך כתוב, אין מקום ללמוד במישרין מפסקי הדין המאפשרים התגברות על דרישת הכתב בחוזה מקרקעין, וככלל יש מקום להחמרה רבה יותר. אם לא כן – החוק ירוקן מכל תוכן, תוך פגיעה בתכלית של הסדרת שוק התיווך ובהגנה הנדרשת על מי שנזקקים לשירותי תיווך. בסופו של דבר, מתווך שזהו עיסוקו אמור להיות מודע לחובתו להחתים את לקוחותיו על חוזה תיווך כדין, דרישה שאינה מורכבת כל עיקר. אם אינו עושה כן הסיכון הכרוך בכך אמור להיות מונח לפתחו." (ההדגשה הוספה.
לאור הבחנה זו שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, אני קובעת כי על אף שהוכח בפנינו חוסר תום ליבם של הנתבעת ובן זוגה, אין זה המקרה בו יגבר עקרון תום הלב על דרישת הכתב, לנוכח המדיניות המשפטית להגן על הציבור הנזקק לעזרתם של המתווכים.
