חוק ההסדרים במשק המדינה תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב סעיף 9

עוד טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבע בסכום החוב כלפיה בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992.

...

לאור כל זאת, אני דוחה את טענת התובעת כי לא ידעה על צו הפירוק, שעה שבאותו הזמן ממש הודתה כי הגישה תביעת חוב למפרק החברה זמן קצר לאחר מתן הצו.

מאותו טעם גם לא מצאתי לדון בטענות שהעלה הנתבע בדבר איומים שקיבל באותה תקופה מגורמים עברייניים והתפקיד שמילא בעקבות כך. הסכום לתשלום לאור כל האמור, לנוכח קביעתי כי החובות שקדמו ליום 21.7.2009 התיישנו וכי חלק התביעה בגין התקופה בה היה מפרק לחברה נדחה, אזי על הנתבע לשלם את חלק החוב המתייחס לתקופה שבין 21.7.2009 ועד למועד מתן צו הפירוק ביום 4.5.2010 וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום יצירת החוב ועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט: אגרת בית משפט בשיעור 2.5% מסכום החוב לו זכאית התובעת וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 40,000 ₪.

טענות הצדדים בסיכומיה, העמידה המועצה את סכום התביעה נגד הנתבע 2 ע"ס 504,730.90 ₪, במקום הסך 510,780.60 ₪, לאחר שהפחיתה את חוב אגרת הנקוז בסך של 6,049.70 ₪, זאת לאחר שעוכבו ההליכים נגד החברה וההליך נמשך נגד הנתבע 2 בהתבסס על סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") המתייחס לחובות ארנונה בלבד ואינו מאפשר חיוב היטל אגרת נקוז שמקורו בחוק עזר.

...

בנקודה זו, אני מקבלת את עמדת המועצה, שכן האמור בסעיף 3.2 לתצהיר, ככל שהוא קשור לגודל הנכס המסווג כתעשייה, אינו תואם את ספרי המועצה, זאת לאחר ששוכנעתי כי השומה בוצעה בהתאם לשטח בן 855 מ"ר ולא 455 מ"ר, כפי שנכתב בתצהיר העדות הראשית מטעם המועצה.

על יסוד המקובץ לעיל, אני קובעת כי משלא הובאו על ידי הנתבע 2 ראיות לסתור את האמור בכרטסת מטעם המועצה, הרי שהאמור בה מהווה הוכחה לעצם קיום החוב לו עותרת התובעת ושיעורו.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת.

יוער בהקשר זה, כי חוב הארנונה חל על המחזיק הפונקציונאלי ולא רק על בעל הזכות המשפטית במקרקעין דוקא (ראו סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992; סעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; בג"צ 973/90 פרופיל חן בע"מ ואח' נ' עירית יבנה ואח', פ"ד מה (1) 16).

...

עם זאת, הואיל וטענת הגבייה הכפולה מהווה טענת הגנה עת המשיבה טוענת בתיק אחד שהאב הוא המחזיק ובתיק זה טוענת כי הבן הוא המחזיק, ודומה כי לא מן הנמנע ששניים החזיקו – אחד מבחינה פונקציונאלית ואילו האחר מבחינה משפטית, אולם המשיבה לא טענה זאת לפניי אלא טענה זו עולה מהעובדות השזורות בכתובים, ועל כן יש בכך משום החלשת טענת המבקש, כמו גם נראה שהמבקש ואביו תרמו גם תרמו לכך (המבקש העיד שהחנות הייתה רשומה על שם אביו "לגבי הכל" – עמ' 2, ש' 12, וכי הוא עבד אצל אביו ואילו אביו בתיק ההוצאה לפועל האחר טוען כי הוא עבד אצל בנו) – אני סבורה כי יש בזאת להפוך את המקרה למקרה גבולי בו על בית המשפט לדרוש הפקדה, ולו להוכחת רצינות הטענה למען לא יתקיימו הליכי סרק והוצאות משפט נוספות, של 7500 ₪ בקופת בית המשפט (ראו והשוו: ע"א 9654/02‏ האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ''ד נט (3) 41 (2004)).

עקב אי הגשה במועד, הנתבע ישלם לתובעת סך של 950 ₪ הוצאות ריאליות וזאת ייעשה תוך 30 יום מהיום.

נוכח סכום התובענה, לאחר הפקדת הסכום אני מורה על העברתה להליך של סדר דין מהיר.

התובענה כנגד הנתבע 2 היתיישנה כללי התובעת עותרת לחיוב הנתבע 2 מכח שתי חלופות: חלופה ראשונה לחיוב הנתבע 2 חיוב מכח סעיף 6 לחוק החברות, בטענה שהנתבע 2 ניהל את עסקי הנתבעת 1 "תוך העדפת נושים ובחוסר תום לב" ובהתנהלות "המצדיקה הטלת חיוב אישי"; חלופה שניה לחיוב הנתבע 2 לחילופין טוענת התובעת שיש לחייב את הנתבע 2 מכח סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992.

...

נימוק שלישי לדחיית עמדת התובעת לפיה הפסקת פעילות הנתבעת 1 מתחילה מנין תקופת התיישנות חדשה גם משיקולי ודאות משפטית יש לדחות את התביעה.

לעניין זה ר' גם ע"א 4859/11, עיריית נס ציונה נ' סאדאב חברת לבניין בע"מ (מיום 7/11/13, כב' הש' דפנה ברק- ארז) שם נקבע כך: "בית משפט זה עמד לא אחת על הטעמים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות. טעמים אלה קשורים קודם כל בהגנה על האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדין" עוד נקבע כי "דיני ההתיישנות מביאים בחשבון את הקושי הכרוך, מהיבטו של הנתבע, בשמירת הראיות וההוכחות שיסיעו לו לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה לאורך זמן, את ההנחה שהשתהות ארוכה בהגשת תביעה עשויה להיתפס כמחילה וויתור על החיוב, וכן את הצורך של כל אדם בוודאות יחסית לגבי מצבו הכספי... זאת, לצד טעמים הקשורים לאינטרס הציבורי, ובראשם השמירה על משאבי הזמן השיפוטיים". סוף דבר לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

בנסיבות הענין, כשהתביעה נדחית בשלב מקדמי ולמעשה לאחר דיון אחד בה, אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪.

לטענת התובעת, מדובר בחוב ארנונה על פי דין, החיוב הוא סופי ואינו ניתן עוד להשגה (סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992, סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קבעת ארנונה כללית), התש"ו-1976).

...

צו ההפטר ניתן עד למועד זה, כך שאין בעצם קיומם של צווי כינוס והפטר כדי להועיל לנתבע; טענת ההתיישנות נדחית שכן תקופת החיוב היא מיום 21.4.2014, בדיוק 7 שנים אחורה ממועד הגשת התביעה (21.4.2021) וזו תקופת ההתיישנות החלה על הליך זה (ר' סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958).

ביחס לנכס ב' – אני מקבלת את טענת התובעת כי הנתבע הוא המחזיק בנכס והוא זה שחייב בתשלומי הארנונה בגינו.

התובעת הראתה כי שינוי המחזיקים נעשה כדין, על בסיס מידע שהועבר לה בזמן אמת ובהעדר כל אינדיקציה אחרת, אני קובעת כי הנתבע הוא המחזיק בנכס ב' בתקופות הרלבנטיות לתביעה, והוא חב בתשלום הארנונה בגינו, אם כי אני כן מקבלת את טענת הנתבע כי יש לערוך את החישוב מיום 21.4.2014 ולא מיום 1.1.2014 כפי שנתבע.