חוק האסבסט חוקתי הגנות לכאורה שניתנו למפעל

במאמריו "פראקטיקה מעשית של צדק סביבתי", מעשי משפט א 179 (2008), ביטא עמית ברכה תפיסה זו: "נושא הגנת הסביבה צובר בשנים האחרונות תאוצה בישראל, רבות בזכות הרתמותם הראויה לשבח של ארגונים וגופים צבוריים הפועלים בתחום זה. בשנים האחרונות חלו בקרב העוסקים במלאכה מהפך פרדיגמטי ושינויי תפיסה, ובד בבד עימם התפתחה ההכרה בכך שפעילות למען ההגנה על הסביבה היא, ללא כחל וסרק, גם פעילות למען זכויות אדם. בתוך כך אנו עדים לפעילות אינטנסיבית למען ההכרה הנורמאטיבית בזכות לסביבה נאותה כזכות יסוד חוקתית, על-חוקתית. המהפך הפרדיגמטי התבטא בין היתר בהבנה שאין אנו מציבים עוד את ערך ההגנה על הטבע, החי והצומח כערך עצמאי ומנותק מזכויות אדם; כיום, יותר מתמיד, אנו יוצרים סימביוזה בין הצורך להגן על הסביבה הפיזית מפני פגעי האדם לבין הצורך לאפשר לאדם לעשות שימוש מושכל במשאבי הסביבה, כך שהדור הנוכחי והדורות הבאים יוכלו להנות מאיכות חיים נאותה." בעז שנור, תביעות נזיקין סביבתיות (2011, להלן: שנור, תביעות נזיקין סביבתיות), עומד על כך שמאז תחילת המאה העשרים ואחת ניתן להצביע על שלוש מגמות מרכזיות בהתפתחות דיני הסביבה בישראל; מגמה אחת היא מגמה של יצירת רשויות סביבתיות בעלות סמכויות רחבות אשר אמורות לטפל בבעיות סביבתיות בצורה כוללנית.

נהפוך הוא – בעולם ללא אגרת פינוי פסולת, אדישות המפעלים לכמות הפסולת שהם מייצרים היא לכאורה ראציונלית לחלוטין מבחינה כלכלית.

סעיף זה הכריז על השקת פרויקט לסילוק פסולת אסבסט מהגליל המערבי והעתירה הופנתה בעיקר כנגד חיובה של העותרת, מיפעל אסבסט-צמנט המצוי באיזור נהריה, לשאת במחצית מעלויות הפרויקט, עד לסכום של 150 מיליון ₪.

לצד כל אלה, ניתן לחייב מפעלים ותאגידים לקבוע תוכניות בקרה ואכיפה פנים-תאגידית בתחום הגנת הסביבה.

...

נראה, אפוא, כי בנסיבות המקרה נכון יהיה לפעול בדרך שתוביל לסיום ההליך כבר בשלב זה. סוף דבר הסדר הפשרה המונח לפני הינו ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.

לאור כל האמור לעיל, אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות.

לצד כל אלה, ניתן לחייב מפעלים ותאגידים לקבוע תוכניות בקרה ואכיפה פנים-תאגידית בתחום הגנת הסביבה.

לאור האמור, נדחות כל הטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה בגדרי הליך זה. קיומה של עילת תביעה לכאורה – קיומו של מפגע סביבתי הראיות לקיומו של זהום מי ים כאמור, סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, המפנה לתוספת השנייה לחוק, קובע רשימה סגורה של עניינים שבהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית.

טענות הגנה נוספות שהעלתה המשיבה (1) העובדה שבידי המשיבה היתר להזרמת קולחין לים כאמור, סעיף 1 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים מגדיר "מפגע סביבתי" בזו הלשון: ""מפגע סביבתי" – זהום אוויר, רעש, ריח, זהום מים, זהום מי-ים, זהום על ידי פסולת, זהום על ידי חומרים מסוכנים, זהום על ידי קרינה, פגיעה בסביבה החופית, מפגע אסבסט, והכל כשהם בנגוד לחיקוק, לצוו, לתכנית, לרשיון עסק או לכל היתר או רשיון אחר, או שיש בהם פגיעה בבריאותו של אדם או גרימת סבל ממשי לאדם; לענין זה "תכנית" – כהגדרתה בחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965;".

בספרו: אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך ג: פרשנות חוקתית (תשנ"ד), ע' 528): "הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית" והוסיף הנשיא א' ברק שנאמרו לעניין הזכות להפגין, וחוסר האפשרות להגבילו ע"י הטלת העלות הכלכלית על המבקשים להפגין (בגץ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל, פ"ד ס"ב 1, 200), בפיסקה 17 לפסק דינו: "אין ספק כי לעתים משימתה של משטרת ישראל לאפשר את ממושה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי ולהפגנה לא תהיה פשוטה. היא עשויה להטיל על כתפיה אחריות נכבדה ומעמסה כלכלית. אך זהו מחירה של הדמוקרטיה. זהו גם מקור כוחה" (הדגשה שלי – מ'א'ג') בפרפרזה על דברים אלו ניתן לומר כי גם לזכות לסביבה ראויה יש מחיר וחברה המעוניינת שחבריה יחיו בסביבה ראויה צריכה לשאת במחיר זה. על כן, גם אם יהיה על תושבי הרצליה בעקיפין לשאת בחלק מהעלות, נראה כי הפנמת החשיבות שבשמירה על מי הים וחופיו, כמו גם זכותם של התושבים להנות מפעילויות בים ולחופיו, מצדיקה נשיאה במחיר כאמור.

...

המשיבה טענה עוד, כי יש לדחות את בקשת האישור על הסף גם מפאת חוסר סמכות, באשר היה על המבקשים להגיש את בקשתם לבית המשפט המחוזי, בהיות המשיבה תאגיד מים וביוב, שאינו עונה על הגדרת "רשות" כהוראת סעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים).

גם בסיכומיה, הלינה המשיבה על החלטתי כאמור, בזו הלשון (סעיף 21 לסיכומיה): "המשיבה לא תסתיר את חוסר שביעות רצונה מכך, שבית המשפט הנכבד התיר למבקשים, בניגוד לפסיקות עקביות של בתי המשפט השונים, להמשיך בניהולו של הליך הסרק שבפנינו, תוך ניסיון להשגת ראיות בקשר לעובדות המקרה "תוך כדי ההליך" מקום שהמבקשים כלל לא הציגו ולו ראשית ראיה בסוגיה דנן, לא כל שכן חוות דעת מומחה מטעמם, והכל תוך שהמשיבה (גוף ציבורי) מוטרדת על ידי המבקשים ונדרשת להוצאות כספיות בגין ניהול מיותר.

למעשה, אילולא החלטתי, כי על היועץ המשפטי לממשלה להידרש לאירוע, הייתה עלולה בקשת האישור להידחות משום חוסר, כביכול, בראיות להוכחת עילת תביעה, כאשר המידע הרלבנטי הוחזק, בכל אותה עת, בידי המשיבה.

סוף דבר המבקשים עמדו בתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לעניין אישורה של התובענה שבכותרת כתובענה ייצוגית כנגד מי הרצליה בע"מ בעילה מכוח החוק למניעת מפגעים סביבתיים.

כשלעצמי הנני סבור כי באורח סביר קיומו של הדוח המסכם, הן מזוית מבטה של להבים והן מזוית מבטה של אבו ראס, לא בהכרח אמור היה להדליק נורה אדומה, שמא אמור היה להיות נתון מניח את הדעת ומרגיע-מה. שהרי אילמלא קיומו של הדוח המסכם ניתן היה לטעון כנגד השתיים שהגם שלכאורה יכולות היו לצפות את סוגיית האסבסט, הן לא גילו כל מודעות לעניין זה. והרי פועלו של הדוח המסכם היה כפול: ראשית, הוא הצביע על כך שסוגיית האסבסט גלויה ומודעת ואיש אינו מסתיר את קיומה ואת הצורך להיתמודד עימה.

לחבותן של הערייה והועדה כבר בהזדמנות הראשונה, בכתב ההגנה, העלתה הערייה טענה של העידר יריבות.

נטען נגד איגוד ערים כי המפעל מצוי באזור המסווג כ"סיווג מס' 1". זה מתואר ככולל "אתרים בעלי כמויות גדולות וגלויות לעין של שארית אסבסט תעשייתית מפוזרת על פני שטחים נרחבים. אתרים מסיווג זה נימצאו בסמוך למפעל האסבסט ובאתר קבוץ אדמית סמוך לשלומי, ששמש להטמנת פסולת אסבסט". לנוכח זאת, וככל שנהיר שמפעל להבים מצויין בסווג זה, שמא נתון זה אמור היה להיות בעל משמעות מפליגה, לעניין התנהלותם של הנתבעים שבפניי.

...

שוכנעתי כי אבו ראס לא ידעה ולא אמורה הייתה לדעת כי החול נשוא העסקה מזוהם באסבסט.

סוף דבר לפיכך הנני דוחה את התביעה.

הנני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד מן הנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6971/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל העותרת: איתנית מוצרי בניה בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. הכנסת 3. השר להגנת הסביבה 4. שר האוצר 5. מועצה אזורית מטה אשר 6. אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה 7. העמותה למען איכות סביבה וחיים בנהריה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ג אלול התשע"ב (10.9.2012) בשם העותרת: עו"ד פנחס רובין בשם משיבה 1, ומשיבים 3-4: עו"ד שרון רוטנשקר בשם משיבה 2: עו"ד אביטל סומפילינסקי בשם משיבה 5: עו"ד איתן מימוני בשם משיבה 6: עו"ד קרן הלפרן-מוסרי בשם משיבה 7: עו"ד משה גולדבלט ][]פסק-דין

]השופט נ' הנדל: מונחת לפנינו עתירה נגד חוקתיותו של סעיף 74 לחוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, התשע"א-2011 (להלן: חוק האסבסט).

נביא כאן את לשון הסעיף: (א) בסעיף זה - "הפרויקט לפינוי אסבסט מהגליל המערבי" - פרויקט לאיתור, לסילוק ולהטמנה של פסולת אסבסט שמקורה במפעל לייצור אסבסט בגליל המערבי, שהוטמנה או פוזרה ברדיוס שאינו עולה על 15 ק"מ מהמפעל, למעט בקרקעות שבבעלות חברות אסבסט, בהקף ובמתכונת שהורה עליהם השר בהתייעצות עם שר האוצר, ולעניין ההיבט התקציבי של הפרויקט - בהסכמת שר האוצר; "חברות אסבסט" - חברות שעסקו במועד שקדם ליום התחילה בייצור אסבסט בגליל המערבי.

(ד) השר, בהסכמת שר האוצר, לאחר שנתן לרשויות המקומיות ולחברות האסבסט היזדמנות לטעון את טענותיהן, יורה על גובה הסכומים שיעבירו הרשויות המקומיות וחברות האסבסט לחשבון הנפרד, ועל מועדי תשלומם, ובילבד שהסכום הכולל שיעבירו חברות האסבסט יהיה שווה לסכום התשלומים הכולל שיועברו מתקציב המדינה ומהרשויות המקומיות יחד; ואולם הסכום הכולל שיעבירו חברות האסבסט כאמור לא יעלה על 150 מיליון שקלים חדשים.

ממילא, אין צורך להרחיב בנקודה זו. אציין רק כי לשיטת איתנית הפגיעה בקניין מתבטאת לא רק בעצם החיוב הכספי שהוטל עליה, אלא גם בכך שמדובר לכאורה בחיוב רטרואקטיבי וללא בחינת האשם שדבק בה. לשני היבטים אלו של סעיף 74 אתייחס בהרחבה בהמשך.

...

בנסיבות העניין טיעוני המבקשת מצאו ביטוי, בין במפורש בין מכללא, בטיעוניהם של יתר הצדדים לעתירה, ועל כן לא מצאנו לנכון להורות מבחינה פורמאלית על צירופה של המבקשת.

בהתחשב בכל אלו, לא שוכנעתי כי אופציית הביצוע העצמי תביא להשגת המטרה שלשמה נחקק סעיף 74: ניקוי הגליל המערבי מפסולת האסבסט.

ולסיום, בסוגיית תחולתו בזמן של החוק, מסקנתי היא כי החוק הוא בעל תחולה אקטיבית במובן הצר.

סוף דבר, הייתי מציע לחברי לדחות את העתירה, ובנסיבות העניין ומהותן לחייב את איתנית בהוצאות ושכר טרחת עו"ד כדלקמן: למשיבים 1, 3 ו-4 יחדיו - בסך 100,000 ₪; למשיבה 5 והמשיבות 6 ו-7 - בסך 70,000 ₪ לכל קבוצה; ולמשיבה 2 בסך 25,000 ₪.

אלא, שמדיווחי המשרד להגנת הסביבה שפורסמו לתקשורת עלה, כי האמצעים שהיו אמורים להינקט על ידי המפעל להפחתת ריכוזי האמוניה ולמניעת ארוע שכזה לא פעלו.

הענקת כלים דיוניים, הן בחוק תובענות ייצוגיות והן בחוק למניעת מפגעים, המאפשרים אכיפה פרטית של דינים סביבתיים, מעידה על החשיבות הרבה אותה מייחס המחוקק לאכיפה זו. אין צורך להכביר מילים על החשיבות הרבה של הגנה על הסביבה.

מדובר בהגדרה רחבה מאוד, הכוללת "זהום אוויר, רעש, ריח, זהום מים, זהום מי-ים, זהום על ידי פסולת, זהום על ידי חומרים מסוכנים, זהום על ידי קרינה, פגיעה בסביבה החופית, מפגע אסבסט, פגיעה באיזור מוגן, פגיעה באילן מוכן או בעץ בוגר, פגיעה ביער או פגיעה בערך טבע מוגן, והכל כשהם בנגוד לחיקוק, לצוו, לתכנית, לרשיון עסק או לכל היתר או רשיון אחר, או שיש בהם פגיעה בבריאותו של אדם או גרימת סבל ממשי לאדם" (ההדגשה אינה במקור, ר'.

בהתאם להגדרה זו, הכוללת בהגדרת זהום נוכחות באויר או פליטה של חומר מזהם, גם המחברים פלינט ווינצקי סבורים כי כאשר מדובר בפליטת חומר שנקבע לו רף אובייקטיבי בדין, כל שיש להראות על מנת להוכיח שקיים מפגע סביבתי, ברמה הלכאורית הדרושה לצורך אישור תביעה כייצוגית, הוא חריגה מאותו רף (בספרם הנ"ל, בעמ' 494; ולעניין רמת ההוכחה הדרושה ראו רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11/4/2013)).

...

סיכום: נוכח כל האמור אני מאשר את הגשת התביעה כייצוגית.

אני מאשר כי התביעה תנוהל על ידי המבקשים ובאי כוחם.

המשיבה תשלם למבקשים הוצאות הבקשה בסך של 20,000 ₪.