חוק אסון ורסאי סיוע לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי

באותה פרשה, ריצפת אולם אירועים נפלה בשעת חתונה, ובעקבות זאת קיפחו חלק מהחוגגים את חייהם.

אחד הנספים באסון היה תנוק בן 3 – שלא היה "אדם" בשעת תיכנון ובניית המבנה, אלא רק בשעת קריסתו.

דברים אלה נכונים לא רק במצב של עובָּר שניפגע, נולד ומת כתוצאה מההתנהגות האסורה, כמו במקרה הנוכחי, אלא גם במקרים שבהם בשעת ההיתנהגות כלל לא היה עובָּר אך ברבות השנים הוא נולד והפך ל"אדם" (בדומה לפרשת ורסאי).

אמות מידה מסייעות לבחינת צורך זה הן סיווגה של העבירה כ"התנהגותית" או "תוצאתית"; תפקידה של הנסיבה בעבירה כרכיב מתוה אופי פלילי או אחר; וההגנה על הערך החברתי המוגן בעבירה.

אולם, היא נוגעת למקטע חלקי בלבד של המצבים שביחס אליהם מתעוררות שאלות שעניינן פגיעה בעובר.

...

לגופו של עניין טענה המבקשת כי לצורך התקיימותה של עבירת המתה, די בכך שהנסיבה "אדם" תתקיים בשעת התוצאה, היא שעת פטירת הקרבן.

האם חוסר הקוהרנטיות של התוצאה המתקבלת – בשל ההבחנה השרירותית לכאורה בין האחריות המשפטית המוטלת על הפוגע הרשלן במקרה שבו ההיריון הסתיים בלידתו של תינוק חי (שמת מאוחר יותר) לבין זו המוטלת על הפוגע הרשלן במקרה שבו ההיריון לא הסתיים בלידתו של תינוק חי – צריך להוביל לזיכויו של הפוגע? אינני סבורה כן. התשובה לכך היא פשוטה: משהגענו למסקנה שהתקיימו במקרה זה יסודות העבירה אין זה עניין לבית המשפט לקבוע פטור מאחריות פלילית שעליה הורה המחוקק.

גם כאן, בולט חוסר הקוהרנטיות של התוצאה, לנוכח ההבחנה החדה בין הנסיבות שבהן מוטלת אחריות, כאשר התינוק נולד בסופו של דבר, לבין הנסיבות שבהן לא מוטלת אחריות, מאחר שהעובר הפגוע אינו נולד חי. הצורך בחקיקה מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה שמלכתחילה אומץ הכלל של born alive rule(או במינוח העברי שהוצע לו: "נפגע, נולד ומת") ככלל ראייתי שנוצר בחיקו של הידע הרפואי המוגבל בעת יצירתו – כאשר לנוכח חוסר הוודאות האם העובר היה יכול להיוולד חי נבחר הכלל הבטוח מכול: זה שמבוסס על כך שתהליך הלידה נשלם (כפי שמוסבר, בין השאר, אצל יורם רבין ויניב ואקי "ההגנה על חייו של העובר במשפט הפלילי" צפוי להתפרסם במשפט ועסקים יט (2014)).

בנסיבות שבהן קיים קונצנזוס יחסית רחב באשר לתוצאה המשפטית הראויה בין שיטות משפט, ובכללן שיטות משפט שאינן שואבות מאותה מסורת, יש בעובדה זו כשלעצמה כדי לחזק את המסקנה הפרשנית שאליה מגיע בית משפט (ראו והשוו:Vicki C. Jackson, Constitutional Engagement in a Transnational Era 278 (2008)).

מספר חודשים טרם הארוע נכחו המנוח ואישתו בחתונת בני הזוג קרן ואסף דרור באולמי ורסאי בירושלים, ארוע בו קרסה ריצפת אולם האירועים אשר נודע לימים כאסון ורסאי, בו נפגעו רבים מבין אורחי הארוע, ביניהם בני הזוג רפאלי.

על אף שלא היתקיים דיון ביחס לתקבול זה, יש להניח, הן לאור מיהות המשלם והן לאור הסכום ששולם, שמדובר על פיצוי שניתן בהתאם לחוק סיוע לנפגעי קריסת הריצפה באולמי ורסאי, תשס"ב- 2002.

...

לאור האמור, אני מורה לאקטואר לעדכן תוך 30 יום את חוות הדעת בעניין התגמולים אותם קיבלו התובעים בפועל ממועד התאונה ובגינה ועד ליום מותו, כשהם נושאים ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומם ועד למועד מתן פסק הדין (או מועד סמוך לו בהתאם לצרכי האקטואריה), וכן לעדכן את חוות הדעת בכל הנוגע לזכאות התובעים לקבלת קצבת שארים החל ממותו של התובע ועד תוחלת חייו, כאשר תגמולי העבר יישאו ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומם ועד למועד מתן פסק הדין (או מועד סמוך לו בהתאם לצרכי האקטואריה), והתגמולים העתידים יהוונו כנדרש.

לפיכך אני מחייב את התובעים לשאת בהוצאות המשפט שנגרמו להם כפי שיישום אותן הרשם, וכן אני מחייב את התובעים לשאת בשכר טרחת עורכי דינם של נתבעים 1-2, 11-12 והדיירים שיוצגו על ידי עו"ד מנדל, בסך של 10,000 ₪ לכל אחד (סך הכל 30,000 ₪).

לפיכך אני קובע שנתבעים אלו, יישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשפט של התובעים שנגרמו להם לאחר הגשת התביעה (הואיל ובגין ההוצאות שנגרמו לצורך הגשתה נפסק פיצוי נפרד) כפי שיישום הרשם, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 22% (כולל מע"מ).

הנאשם הותיר את אישתו, שסרבה לקבל סיוע ממנו, מתבוססת בדמה ולא הזעיק עזרה רפואית עד אשר זו איבדה את חייה מאיבוד דם; בת.פ 27212-01-21 מדינת ישראל נ' אריה שיף (פורסם בנבו, 9.11.2021), אליו הפניתה ב"כ נאשם 1, נדון עניינו של מי אשר ירה למוות במנוח אשר ביקש לגנוב את רכבו ואשר נדון לעונש מאסר של 9 חודשים לריצוי בעבודות שירות.

           הנאשמים היו בעליהם של אולם שמחות, המוכר כ"אולם ורסאי", בעת שהתרחש בו אסון כבד של קריסת ריצפת האולם במהלך חגיגה רבת משתתפים.

במקרה זה נימצאו הנאשמים אחראים למותם של שלושה נערים באסון פסטיבל ערד לאחר שנאשם 1 ששמש כמפיק הארוע לא הבטיח את קיומם של אמצעי בטחון ולא דאג לעקוב אחר קצב מכירת הכרטיסים ונאשם 2 ששמש כאחראי על הפצת הכרטיסים לארוע ומכר כרטיסים מעבר לכמות שאושרה; בע"פ (מחוזי-ת"א) 71198/00 בר אילן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.10.2001) (להלן: "עניין בר אילן"), אליו הפניתה ב"כ נאשם 1, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של נאשמים שהורשעו במחדלים של אסון המכביה בו מצאו את מותם 4 ספורטאים ונפגעו 69 נוספים בקריסת גשר עליו צעדו הספורטאים והותיר על כנם עונשים של 21 חודשי מאסר שהוטל על נאשם 1, 15 חודשי מאסר שהוטלו על נאשמים 2-3 ו-9 חודשי מאסר שהוטלו על נאשם 4.

...

חרף האמור, סבורני כי בנסיבות ענייננו יש חשיבות במתן ביטוי גם לשיקול הרתעת הרבים.

בעניין זה הדגיש בית המשפט העליון בע"פ 1828/14 דאהן נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.6.2019), פסקה 21 לחוות הדעת של המשנה לנשיאה, השופט ח' מלצר, תוך התייחסות לרפורמה בעבירות ההמתה, כי: "קיומן של עבירות המתה שונות נדרש כדי לשקף באופן ראוי יותר את אחריות הנאשם מבחינת טיב וחומרת מעשיו ומידת אשמתו. עבירות המתה שונות נדרשות גם כדי שהחומרה המשתנה של העבירות תהלום את העונש שמוטל על עובר העבירה". באשר לרכיב הפיצוי סבורני כי יש לתת משקל למידת הנזק ולעוצמת הפגיעה שנגרמה למנוחה ולמשפחתה כפי שעלה מדברי אמה של המנוחה ומתסקיר נפגע העבירה.

לאור כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1: 5 שנות מאסר בניכוי ימי המעצר.

כך, בין היתר, "התיכנון העקרי של תיקרות ביניין ורסאי, לרבות ריצפת אולמי ורסאי, נעשה על-ידי חברת פל-קל בניצוחו ובעידוד של הנאשם מס' 1, שכל ההנחיות המקצועיות במשרד עברו תחת ידו. ככלות הכל, הוא התוה את כללי התוכן [...] כאשר הפגם מתייחס לקונספציה הכללית של התוכנית, שהנאשם מס' 1 מעורב בה באופן מוחלט ואף כלל לא כפר במעורבותו זו" (פס' 201 בהכרעת הדין).

מוסיפים המערערים וטוענים שהתקרה קרסה לא בשל פגם בטיחותי בשיטת הפל-קל, כי אם בשל הכשלים החמורים בבניית ביניין ורסאי.

ב"כ מר שפר ציינה שלאחר סקירת 83 החלטות ועדת המשמעת היא לא מצאה פסיקה שניתנה על ידי הועדה במקרים של קפוח חיי אדם, למעט בעיניינו של המהנדס שהיה מעורב בבניית גשר המכביה, שהתמוטט וגרם לאסון בו טבעו כמה משתתפים בארוע, ונפגעו רבים אחרים.

בית המשפט העליון אישר זאת בתגובה לערעור המדינה על קלות העונש בקביעתו "שלא ניתן שלא לתת משקל כפי שעשה בית המשפט המחוזי לזמן הרב שחלף – למעלה מעשרים שנים – מאז ההיתנהגות הרשלנית של המערערים ועד היום. שלד ביניין ורסאי תוכנן כזכור בשנת 1987 ורצפת ורסאי נוצקה בשנת 1988. מאז הבנייה ועד להתמוטטותה של הריצפה חלפו שלוש עשרה שנים. עוד כשבע שנים חל חלפו מאז האסון ועד היום" (פס' 116 לפסק הדין בעירעור).

...

יישום השיקולים השונים ביחס לגזר הדין המשמעתי הגיעה העת להתכנס ליישום כל האמור לעיל על גזר דינה של ועדת המשמעת.

על רקע זה אני דוחה את טענות מר רון גם ביחס לגזר הדין המשמעתי שהוטל עליו.

על רקע זה אני סבור שיש לבטל את אמצעי המשמעת שהוטל עליהם, ולהחליפו בהתליית רישיונם בפועל לתקופה בת 22 חודשים, ולהפסקת רישומם בפנקס לתקופה זו. תקופה זו היא גבוהה משמעותית במידה רבה מאוד מזו שנקבעה בעניין גשר המכביה.