חופשת לידה לבעל חובת האישה לחזור לעבודה לאחר מכן

התובעת קיבלה דמי אבטלה החל מחודש 3/20 ועד למועד הלידה ביום 6.8.20, לאחר מכן יצאה לחופשת לידה.

ס' 6(א) לחוק עבודת נשים קובע כי: "עובדת שקרובה ללדת יתן לה מעסיקה תקופת לידה והורות ולא יעסיקנה בתוך תקופת הלידה וההורות." סעיף 6(ב)(1) לחוק עבודת נשים קובע כי: "תקופת הלידה וההורות היא עשרים ושישה שבועות, מהם שבעה שבועות או פחות מזה, כרצון העובדת, לפני יום הלידה המשוער והשאר אחרי הלידה;" אם כן, בהתאם להוראות הדין, תקופת הלידה וההורות של התובעת הסתיימה ביום 4.2.21, בחלוף 26 שבועות ממועד הלידה.

על כן, אף אם הייתה תחולה לתקנות, גם לגופם של דברים, ברי כי הן אינן חלות בהעדר הסכמת התובעת בכתב להוצאתה לחל"ת. מכל מקום, בנקודת זמן בה התובעת הוצאה לחל"ת, הנתבעת הייתה מחויבת לקבל היתר מהממונה על מנת לעשות כן. משלא עשתה כן, הנתבעת הפרה את חובתה תוך שנמנעה מהתובעת האפשרות לטעון כנגד הוצאתה לחל"ת. עוד נעיר, שעל אף שלא די בכך בהתאם להוראות התקנות, הנתבעים אף לא הוכיחו כי ניתנה הסכמה כאמור בעל פה. לאור האמור לעיל אנו קובעים כי התובעת הוצאה לחל"ת ללא קבלת היתר כנדרש בהתאם להוראות חוק עבודת נשים.

עוד יש להעיר כי בתום תקופת החל"ת, כאשר כלל העובדים התבקשו לשוב לעבודה, התובעת הודיעה כי לאור הריונה והעובדה כי במסגרת עבודתה היא עושה שימוש בחומרים ובצבעים המסכנים את הריונה, היא פונה לרופא נשים לקבלת אישור לשמירת הריון (ס' 16 לכתב התביעה), כפי שאכן קיבלה.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: שכר עבודה בתקופה המוגנת בסך של 20,328 ₪.

הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכום הבא: הפרשות פנסיוניות (חלק המעסיק), בסך של 8,458.51 ₪.

לטענתה היא נדרשה לעבוד בתפקיד מתאמת הלקוחות לאחר חופשת הלידה ולא מדובר בהצעה לה הייתה יכולה לסרב, כאשר היא קיבלה על עצמה בשתיקה ובלית ברירה את התפקיד באותו יום שחזרה מחופשת הלידה וביקשה כבר ביום למחרת וכן שבוע לאחר מכן ממנהלה לשוב לתפקידה הקודם אך תשובתו הייתה: "לא טוב לך תעזבי". לטענתה התפקיד האמור בו הוצבה בוצע, הלכה למעשה, על ידי שתי עובדות כשלמעשה לא נותרה לה כל עבודה בפועל והיא נדרשה לבצע עבודות משרדיות ופקידותיות.

הנתבעת טענה מנגד כי לא הייתה מרוצה מתפקודה של התובעת בתפקידה טרם יציאתה לחופשת הלידה ואף הביעה זאת בשיחות בעל פה ובהודעות דואר אלקטרוני חריפות.

אמנם, הוראות סעיף 9א לחוק עבודת נשים עוסקות באיסור פגיעה בהקף משרה או בהכנסה של עובדת בתקופה המוגנת (היא גם תקופת 60 הימים לאחר שובה של העובדת מחופשת לידה) ואין איסור מפורש על שינוי בתפקיד העובדת החוזרת מחופשת הלידה אולם המסקנה המתבקשת מהפסיקה שפורטה לעיל וכן מהוראות החוק היא כי חובה על המעסיק להשיב את העובדת לתפקיד אותו ביצעה טרם יציאתה לחופשת הלידה והעובדת זכאית לשוב לאותו התפקיד אותו ביצעה טרם יציאתה לחופשת הלידה (ראו והשוו ס"ע 15576-01-12 חנית שלמה - החברה לאוטומציה במינהל השילטון המקומי בע"מ, 23.4.2013 וכן ראו ע"ע 44309-05-11 שירי להב - משרד החוץ, ניתן ביום 22.1.13 לפיו מקום בו ישנו שינוי מהותי השולל מהעובדת היזדמנות אמתית לשוב ולהשתלב במקום העבודה מדובר בשינוי העומד בנגוד לתכלית החוק).

...

ככלל גם בהתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים אין המתפטר זכאי לדמי הודעה מוקדמת אלא במקרים חריגים בהם מדובר בהרעת תנאים קיצונית (ראו בהרחבה יצחק לובוצקי סיום יחסי עבודה, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין מהדורה 2013 פרק 8 עמ' 22 הקובע: "במקרים נדירים מצאנו מכח הפסיקה זכות לקבל תמורת הודעה מוקדמת, הקיימת דווקא לעובד המתפטר").

התובעת לא התייחסה בסיכומיה לתחשיב זה ובעדותה השיבה שהיא לא יודעת איך מחשבים את פיצויי הפיטורים (עמ' 13 שורה 20) ועל כן תביעתה להפרשי פיצויי פיטורים נדחית.

סופו של דבר - על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪ שעליה לשלם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

ואולם, נוכח קביעתנו לעיל, כי התובעת מעולם לא פוטרה וגם לא התפטרה, אלא שהתה בשמירת הריון ולאחר מכן בחופשה לידה, אזי היה על הנתבעת לטפל בנושא ולהסדירו, לכאן או לכאן, ודאי שעה שהתובעת יצרה קשר וביקשה לחזור לעבודה בתום חופשת הלידה.

על פי הודאת בעל דין, בסיכומי הנתבעת, זכאית התובעת לפצוי חלף הפרשה לפנסיה בגין חודש 6/19 בסך 178 ₪ (6% חלק המעסיק בפנסיה בלבד.

זכויות פנסיוניות בתקופת שמירת הריון וחופשת לידה בסעיף 7א(א) לחוק עבודת נשים נקבעה חובת המעסיק להמשכת תשלומים לפנסיה בתקופת שמירת הריון, מקום שבו העובדת והמעסיק נהגו להפריש כספים לפנסיה לפני היציאה לשמירת הריון.

שכר עבודה ב- 60 יום שלאחר חופשת הלידה התובעת ביקשה לחזור לעבודה בתום חופשת הלידה, אולם הנתבעת לא איפשרה לה לעשות כן. הנתבעת טוענת שהתובעת לא נקבה בתאריך ספציפי, אולם מדובר בחובה של הנתבעת לתאם עם התובעת מועד לחזרה, שעה שהתובעת מביעה רצון לחזור לעבודה לאחר חופשת לידה.

...

לאחר ששמענו את העדויות, אני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין התנהלותה, הכוללת התעלמות מהתובעת אשר יצאה לשמירת הריון, ילדה וביקשה לחזור מחופשת הלידה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת: פיצוי אי הפרשה לפנסיה בסך 178 ₪.

נקבע כי ספק זה מתיישב עם שאר הראיות בתיק והעדויות מטעם המעסיק, מהן עולה כי שהותה של המערערת בחופשת לידה ללא תשלום לא הייתה קשורה להריונה השני אלא לרצונה לטפל בבנה הבכור, וכי הפסקת עבודתה אצל המעסיק לא נבעה מעצם כניסתה להיריון נוסף אלא מאחר שלא התאפשר לה לעבוד במתכונת השעות הגמישה שביקשה (ולכן חיפשה, גם לאורך חופשת הלידה שלא בתשלום, מקומות עבודה חלופיים).

טענות הצדדים בעירעור לטענת המערערת, מקביעת בית הדין האיזורי לפיה סיימה את עבודתה אצל המעסיק ביום 13.3.19 עולה כי שהותה בחופשת הלידה הסטאטוטורית הייתה המשך "עבודתה" והתפטרותה בתום חופשה זו דינה כדין "הפסקת עבודה". עוד טוענת המערערת, כי צדק בית הדין בקביעתו כי המוסד נוהג לראות בתקופה של עשרת החודשים שקדמו לתאריך הלידה כתקופה שבה המבוטחת הייתה בהריון, ללא הטלת חובה להוכיח את המועד המדויק של קליטת ההיריון.

לשיטת המוסד, כאשר העובדת נימצאת בחופשה ללא תשלום וברור לשני הצדדים שאין חזרה לעבודה - הרי שיש נתוק של יחסי עובד ומעסיק ואין לראות במערערת כעובדת.

לאור זאת, "אישה שמפסיקה לעבוד 10 חודשים לפני הלידה, כאשר ברור שיש הריון צפוי ועל מנת לעודדו איננה דומה לאישה המפסיקה לעבוד מכל סיבה אחרת שאיננה קשורה להריון, כאשר היא כלל איננה יודעת על ההיריון שיתרחש לאחר מכן". המוסד סבור כי דרישת הקשר הסיבתי בין ההיריון לבין הפסקת העבודה אינה מעוגנת בלשון הגדרת "היום הקובע" בסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי, אלא בסעיף 49 לחוק.

ראוי לציין כי במעמד הדיון בפנינו צומצמה עמדת המוסד, ובאת כוחו הסכימה כי לצורך קביעת "יום קובע" בסעיף 48 לחוק כלל אין צורך לבחון את סיבת הפסקת העבודה; כי אשה בהיריון המפסיקה לעבוד בחודשים הראשונים להריונה כדי - למשל - לטייל בעולם לאחר שצברה תקופת אכשרה מספקת תהא זכאית לדמי לידה ככל שבתקופת חופשת הלידה היא שבה ממסעותיה ומטפלת ברך הנולד; ובהתאם לגבי המערערת, "אם היא באמת הייתה עובדת עד יום 13.3 והיא באמת הייתה בהריון באותו יום - היא הייתה זכאית" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון).

דיון והכרעה לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העירעור להיתקבל.

...

סוף דבר - הערעור מתקבל.

סגן הנשיאה אילן איטח מבלי להדרש לכלל קביעותיה של חברתי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה אני מסכים לכך שדין הערעור להתקבל.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, הערעור מתקבל ללא צו להוצאות.

במסגרת אותה בקשה, טען הנתבע בין היתר, כי רק לאחר שיחת השימוע שנערכה ביום – 21.7.19, לראשונה ביום 23.7.19 הודיעה לו התובעת בעל-פה כי היא בשלבי הריון ראשונים.

כאמור, יש ממש בטענות התובעת, כי המניע לפיטורים היה גם מהיותה של התובעת אם לילדה, כבר משלב הגשת כתב התביעה (סעיף 16) ולאחר מכן בתגובה לבקשת הנתבע להורות לתובעת לחזור לעבודה (סעיף 16 ).

בית הדין הארצי היתייחס לשאלה, באילו נסיבות במסגרת חובת העובד להקטין את ניזקו, יהיה עליו לקבל את הצעת המעסיק לחזור לעבודה ? נקבע, כי "כאשר מדובר בפיטורים בנגוד לחוק עבודת נשים, הפיטורים בטלים, ולכן אין כל נפקא מינא לחובת הקטנת הנזק" (עע (ארצי)31734-12-10 ש.י. אינסטלאציה ותשתית שמאי בע"מ נ' יוליה זייגלר, 4.3.2012) יחד עם זאת נפסק להלכה, שיש תחולה מסוימת לחובת הקטנת נזק, מכוח חובת תום הלב, כך שיש לפרש את חובת תום הלב של העובדת באופן התואם את תכלית החוק ואת הסיכוי הנמוך למציאת עבודה חלופית תוך כדי ההיריון.

אם כן, לאור הודאתה המפורשת של התובעת יש לנכות את התשלום שקבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי עבור דמי אבטלה, מהפצוי המגיע לה בסך 65,976 ₪, בעד "התקופה המזכה" - קרי מיום 21.7.19 ועד לתום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים (90 יום לאחר חזרה מחופשת לידה), היות שהתובעת ילדה ב 23.3.20 (עמ' 12 שורה 19 לפרוטוקול), תום התקופה המוגנת חל ביום 30.9.20.

בהתאם לסעיף 6 לחוק עבודת נשים, התובעת הייתה זכאית לחופשת לידה בת -15 שבועות לאחר לידת ביתה הראשונה בחודש 6/2018, קרי 3.5 חודשים.

...

לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת, פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת ההודעה המוקדמת בסך 4,189 ₪ .

לסיכום: נוכח כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים מטה, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.